~אף פעם לא הייתי כזו שזופה, אבל באתר של התמונות זו התמונה היחידה שמצאתי של ילדה עם צדף..~

אבא ואמא העירו אותי ב- 8:00 לפנות בוקר. שאלו אם בכל זאת בא לי ללכת איתם ל"צעדת החולות".

התלבטתי חצי שעה מתחת לפוך, והחלטתי ללכת.

כשקמתי מהמיטה גיליתי (שוב) שהשרירים ברגליים תפוסים (אלה שמאז שאני כבר לא הולכת לחדר כושר מופעלים רק כשאני עם החבר וכשעובר יותר מדי זמן בין פעם לפעם, הם נוטים להיתפס. ידעתי שזה יקרה. אבל במקרה הזה, הכאב רק גורם לי לחייך, כי אני זוכרת בדיוק מה גרם לו..). חשבתי לרגע אם כדאי לתת להם לנוח או לאמץ אותם בהליכה של 5 ק"מ ביום שבת בבוקר, והחלטתי ללכת על המאמץ (סוג של התעללות עצמית, אולי..)

אח של אבא ואישתו הגיעו. העמסנו את עצמנו על האוטו של אבא ונסענו לכיוון הים. בכניסה לחוף ניצנים היה פקק ענק. אבל זו היתה ההתחלה. והיינו מלאים מרץ ורוח טיולים, אז התלהבנו מכל הצמחים שבדרך ודוד שלי, שהוא מגדיר צמחים אנושי, הסביר לנו על כל אחד מהם. הרותם הלבן הפיץ ריח מדהים וממסטל והכלניות היו אדומות וסקסיות..

קיבלנו מפה של המסלול, מחזיקי מפתחות ודבש בצינורות פלסטיק ויצאנו לדרך. מלא משפחות. ילדים קטנים שלרגעים עשו לי חשק (מתוקים כאלה ששיחקו בחול והתגלגלו בדיונות) ולרגעים ממש לא (כשהם התחילו לבכות שנמאס להם ולשאול אחרי חצי ק"מ מתי מגיעים לסוף..). המון פורח. שמיים כחולים. דיונות וים. עליות ירידות. אויר נעים.

את הקטע האחרון הלכנו ממש על חוף הים. שנים שלא הייתי בים התיכון. ים מלח והים באילת היו הימים היחידים שביקרתי בהם בשנים האלה (פעם אחת בכל אחד). כנראה בגלל זה כשהגענו לחוף, ליד המים-השתלטה עלי ההתלהבות של הילדה הקטנה-מהגלים. ומהצדפים.. את החצי הק"מ האחרון עברתי בערך בקצב זחילה. הראש באדמה. מחפשת צדפים "שווים". כמו פעם. כשהייתי ילדה. מצאתי כמה ממש יפים. בצבעים מיוחדים, וכמה קונכיות.

כשהגענו הביתה גיליתי שדוד שלי הסריט במצלמה שלו קטע שבו הייתי לידו וקישקשתי על הים. שאלתי אותו אם הוא שם לב שלא משנה כמה אתה עומד רחוק מקו המים, תמיד יש הרגשה שברגע שנעמדת שם המים מתקרבים עד שהם מגיעים למקום שאתה עומד בו, למרות שעד אז היה שם יבש. דיברתי. והוא הקליט. התיישבתי וחיפשתי צדפים. ואז הגיע גל והוכיח את מה שאמרתי ורואים אותי נבהלת וקופצת אחורה.. יצא מצחיק..

ילדה אחת הקשיבה למה שאמרתי והתקרבה אלינו. שמעה אותי מדברת על זה שהקונכיות יותר שוות כי יש פחות מהן, ולפני שהמשכנו היא מצאה קונכיה שווה לבנה ובאה להראות לי. חייכתי אליה (וקצת קינאתי.. היא באמת היתה יפה, הקונכיה שלה..).

כשהגעתי סוף כל סוף ליד אבא ואמא גיליתי שאמא מצאה סרטן-תינוק. הוא לקח בהליכה את כל הצדפים והקונכיות היפים שאני מצאתי (מי ילדה קטנה?..). אחרי שהוחלט סופית שמדובר בגופה, הרשתי לעצמי להחזיק אותו (הבטן שלו היתה בגודל של מטבע של 5 ש"ח. כזה קטן.. אז כל חובבי השרצים-אין מה להזיל ריר. לא הייתם נהנים ממנו...). בדיקת איברים גילתה שלבייבי אין רגל אחת ואחת הצבתות שלו שבורה. מזל שהוא מת...

הגענו  הביתה העייפים. אחרי ארוחת צהריים נפלתי למיטה לשעה וחצי ועליתי לירושלים..

בסיבוב מוצא יש מלא שקדים (פינת הלימוד: העץ=שקד. לא שקדיה. שקדיה=מטע של שקדים. זה מה שלימדו אותי לא מזמן חברים של מריה, מהחוג לביולוגיה והחברה להגנת הטבע). כולם פורחים בורוד ולבן.. כמה מדהים..

כמישהי שיש לה קטע עם מתוק בזמן האחרון - דמיינתי אותם כיער של עצי מרשמלו.. יאמי...

מקווה שגם לכם היתה שבת נעימה.. את המנוחה אני אשמור כבר לשבת הבאה...

שבוע מלא נעים לכולכם, סב..

~סתם שתדעו - סנפרוסט ואני - עושים מרק ירקות מצויין ביחד..~