(סוג של נסיון..)

~יום שישי בבוקר~

"אני מתגעגע אליהם..

נכון שלפני יומיים ראיתי את ב' וג', הבנים שלי. הם באו ללוויה של נחום, חבר שלי. איזו הפתעה.

לפני פחות מחודש הוא ספד פה לציק. כמו להרבה חברים שלנו. גם לי הוא ספד לפני שנתיים. והנה, פתאום-ביום רביעי המוני אנשים הגיעו לפה, ומהדיבורים הבנתי שגם נחום נפטר.

עכשיו זו התקופה שלי בשנה. נפטרתי ב- 21.2.03, י"ט באדר. ב- 21.2 הם לא היו פה, אבל אני מניח שהם יגיעו בי"ט באדר במיוחד אלי. ואולי לפני זה. הם כל כך חסרים לי..

אני יודע שלא היה קל איתי בשנים האחרונות. השבץ שהיכה בי הפך אותי לשבר כלי. לא הייתי הסבא שהם זכרו וחיו איתו כל השנים.. נהייתי מאוד תלותי. איש קשה. כאב לי כל הזמן.. אני, שאף פעם לא בכיתי, נשברתי מולם כל הזמן. בחודשים האחרונים, אפילו לא זיהיתי אותם יותר. רק כאן, כשהשתחררתי מהכלא של הגוף הכואב, יכולתי לחזור להיות הסבא שהם זכרו. חבל שהם לא רואים אותי היום...

קיוויתי שהם יבקרו אותי פה הרבה. לבד כאן.. אמנם הרבה חברים שלי כבר פה, אבל אני מתגעגע למשפחה שלי. לבנים. לכלות. לנכדים. לאישתי..

לפני חודש בערך, סבינה היתה פה. זו היתה הפתעה. סתם ככה, ביום שישי אחד, ראיתי אותה נכנסת לבית הקברות. מתקרבת אלי. היא עמדה ליד הקבר שלי, מתמקדת באותיות שכתובות עליו.. עיניים דומעות. היא מתגעגעת אלי. גם אני אליה.. אחר כך היה נראה שהיא בוחנת משהו. הסתכלה מסביב. ראיתי אותה הולכת בין הקברים. נעצרת ליד הקברים שהיו לידם אדניות של פרחים. אולי היא חושבת לקשט גם את האזור של הקבר שלי. זה יכול להיות נחמד. לא היה לי כל כך מזל עם הצמחיה ליד הבית שלנו. הדשא כמעט תמיד מת. והעצים עשו בעיות. חוץ מהגויאבה. איתה הצלחתי.. יכול להיות נחמד אם יהיה פה עץ לידי... "

~שישי בצהריים~

"אני רואה מכוניות מתקרבות. יכול להיות שהם הקדימו? אולי.. השנה האזכרה שלי יוצאת ביום שני, אולי שישי יותר נוח להם.. אני סקרן לדעת מי בא. ללוויה שלי הגיעו המון אנשים. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותי. סך הכל תמיד הייתי שקט. לא מישהו שנמצא במרכז העניינים. איש משפחה. באזכרה של השנה כבר היו הרבה פחות אנשים, אבל המשפחה הקרובה שלי היתה כולה וזה מה שחשוב. הם מתחילים להיכנס. אני כל כך מתרגש... עברה שנה.. הנכדים שלי נכנסים ראשונים. כל השבעה. מתאספים סביב הקבר שלי.. קצת נבוכים אולי. לא. מוזר להם. אני מבין.. הם לא רגילים שאני פה, מתחת לאבן. הנה סבינה. הנכדה הגדולה.. וג', הבינונית. השמועות אומרות שהיא התחתנה בקיץ. איך אני מאושר. כמה חבל שלא יכולתי להיות שם.. וט'. איך שהוא גדל. הוא שוב מגדל שיער. אני כל כך אוהב את החיוך שלו.. הוא היה בא הרבה. גם כשהייתי חולה. בא ויושב איתנו בסלון. רואה טלויזיה. אמנם לא ממש אפשר היה לתקשר איתי אז. אבל הוא הקפיד לבוא. ילד טוב... הנוכחות שלו עשתה אותי שמח. והנה הארבעת הילדים של ב'. ג', הגדולה. היא כל כך רזתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. ות', השניה. ות' הבן. וד' הקטנה. אני כל כך מתגעגע לנכדים שלי.. כל כך הייתי רוצה לשמוע אותם שוב קוראים לי "סבא" או "נודיופה" (סבא בהונגרית). להרגיש את הנשיקות שלהם על הלחי שלי כשהם נכנסים הביתה וכשהם הולכים.

הם תוהים איזה קבר מאלו ששמורים לידי מחכה לסבתא. הימני, חמודים שלי. עכשיו הם צוחקים. תוהים איך אדם גבוה יכול להיכנס למסגרות המלבניות שמכינים פה מראש. סבינה מציעה לאחיה לשכב כדי לראות אם הוא נכנס למסגרת. הוא עושה לה מבט כזה והולך. היא לא זוכרת שהוא ביישן ונבוך בקלות? ג', האחות שלהם, מנחשת שמי שגבוה מדי, מושיבים אותו בקבר ולא משכיבים. איזה הומור שחור יש להם.. חמודים. ג' שמה באגרטל שעל המצבה שלי פרחים. סייפנים ארוכים בצבע בורדו. יפים...

הנה באים עוד אנשים. הבנים. והכלות. ובת דודה שלי. אם אני רואה נכון, בעלה נשאר באוטו. בכניסה לבית הקברות. הוא לא מרגיש טוב. אני יודע.. איש חולה. אבל הוא כאן. גם אם רחוק. והנה שתי בנות של הבת דודה, והבעלים שלהן. רק אשתי לא פה.. אולי היה לה קשה לבוא. אני יודע שגם היא כבר לא כל כך בריאה. והמצב מתדרדר כל הזמן. אני כל כך מתגעגע. אם רק הייתי יכול, הייתי הולך עם הכפכפים שלי למטבח, ומביא לכם שתיה, ועוגיות, וביסקויטים, וואפלים. כמו אז, כשהייתי בריא, והייתם באים אלי. לסבינה הייתי מביא את המסטיקים שאני קונה לה תמיד בצרכניה ושומר בארון שבסלון. אבל אם הייתי בריא, לא הייתם פה.

ג' מביא לב' סידור, לקרוא קדיש. אני מבין שג' לא רוצה לקרוא את הקדיש, כי זה לא יום השנה הרשמי. אז ב' החליט לקרוא. הוא אומר משהו על זה שאמנם לפי הדת אין מניין (יש כאן 6 גברים), אבל בשבילנו גם הנשים נחשבות, אז יש פה מספיק אנשים. הוא קורא את הקדיש. כולם עומדים מסביבי. סבינה ואחותה, ג', עומדות קרוב קרוב, בשני הצדדים של הקבר. אני רואה את העיניים שלהן דומעות. רגישות שלי... תחייכו, אני פה לידכן. אחרי הקדיש ב' אומר כמה מילים, על כמה שאני חסר להם.. גם אתם חסרים לי, משפחה יקרה שלי.. הם מניחים אבנים על הקבר. עומדים לידו עוד כמה דקות וג' אומר לכולם שיבואו לבית שלנו. מעניין אם סבינה הכינה את העוגות שמרים של סבתא. כמה שאני אוהב אותן... זוכר איך היא היתה באה אלינו מדי פעם ביום שישי, מביאה עוגה שהיא הכינה לנו.. סבתא היתה מוותרת לפעמים, כשהיו אגוזים בעוגות, אבל אני-תמיד אכלתי מהכל. ואמרתי לה שזה כל כך טעים.

הם מתרחקים.. ג' אומרת לסבינה, בקול שבור מבכי: "אני אפילו כבר לא זוכרת את הקול שלו". סבינה אומרת שהיא זוכרת רק את הדרך שבה הייתי אומר מילים מסוימות, כמו את השם שלה, במבטא הונגרי כבד. ושתיהן בוכות..

אל תלכו.. טוב. בעצם כן. עצוב פה מדי. תלכו הביתה. תיזכרו. תהיו ביחד.. תבואו לבקר לפעמים. אני כאן. מתגעגע אליכם.. ואוהב אתכם כל כך..."

(אזכרה לסבא ארפי. פברואר 2005)