(לבקשת אינקוגניטו, ולכל מי שמעוניין..)

האמת שכבר מההתחלה נסחפתי.

שיתפתי הרבה אנשים בהתלהבות שלי מהמקום הזה.

הרבה יותר מדי.

וגם פה-

מיהרתי להיחשף בפני אנשים.

להכיר את הסבינה מכל הכיוונים.

אף פעם לא היה ממש הבדל ביני לבינה.

אני יודעת שיש אנשים שהאני שלהם בבלוג שונה מהאני שלהם במציאות.

שעושים הפרדה בין הבלוג לחיים האמיתיים.

אצלי לא היו כמעט גבולות.

קיבלתם אותי. נטו.

עם מצבי הרוח. הבפנוכו הכי שלי. האהבות. האכזבות. הפרפרים. הדמעות. הכעסים. הכל..

באיזשהוא שלב זה הפסיק להרגיש נוח.

הרגשתי חשופה מדי בפני יותר מדי אנשים.

אנשים שכבר לא היו חלק מהחיים שלי יכלו להמשיך לקרוא עלי דברים שלא תמיד רציתי שיהיו גלויים בפניהם.

מערכות היחסים מכאן התחילו להשפיע על הכתיבה שלי.

יותר מדי דברים שאסור לספר.

יותר מדי דברים שאי אפשר לשתף בהם.

כי הם קשורים לאנשים שקוראים כאן.

כי לא רציתי שאנשים שנמצאים פה (אולי) יהיו שותפים להם.

בעיה..

אז התרחקתי.

והתלבטתי.

קשה לי מאוד פשוט לעזוב. כי כאן זה מקום מיוחד בשבילי.

אבל הצורך שהבלוג הזה מילא בשבילי בהתחלה, כבר לא יכול להתמלא כאן.

זה כבר לא יכול להיות יומן.

אני לא יכולה לכתוב פה כל מה שבא לי.

זה הרבה מעבר ל"נגמרה המוזה". המוזה קיימת לא מעט. אבל אני לא יכולה להרשות לה להתבטא.

חשבתי הרבה מה לעשות.

אין הרבה אופציות.

לא רוצה לסגור.

אולי מתישהוא אני אוכל לחזור לכתוב פה יותר עלי.

בינתיים נראה לי שיהיה פה פחות בפנים עמוק שלי. פחות על האהבה שלי.

יותר אני על דברים שקורים מסביב. דברים שאני מרגישה שלא יכולים להזיק לי.

שוקלת להתחיל מחדש במקום אחר (זהות חדשה כאן או בכלל באתר אחר..). מקום שבו אני אהיה אנונימית.

מקום שאני אשמור לעצמי ואהיה הרבה יותר דיסקרטית לגביו.

ואולי מתישהוא סבינה תחזור להיות כמו קודם.

זו שהביאה לכאן לא מעט אנשים נפלאים, שאין לי שום כוונה לוותר עליהם.

אז אני מקווה שתהיו סבלנים.

שתמצאו עניין בכתיבה שלי גם אם היא תהיה שונה.

שמי שאמר שיש לי סגנון כתיבה ייחודי טעה, ולא תזהו אותי בקלות במקום החדש, אם יהיה (:

בטוחה שמי שאני אוהבת כאן יודע ומרגיש..

מואה..