כרגע זה נראה שאו שאני אעשה שינוי בחיים שלי, או שאני אלך מכאן.

שני הדברים האלה ביחד לא ממש מסתדרים.

יותר מדי כאב לב ודמעות בגלל הנסיון לקיים את שני העולמות.

עוד לא מוכנה לעשות שינוי בחיים.

כנראה שכאן יצטרך ללכת.

(מחשבה. עוד לא הודעה רשמית..)

תקופה נאחסית-

יותר מדי ריבים עם החבר.

לחץ בעבודה.

עתיד לא ברור.

גוף מעצבן-בטן מענישה ומוענשת, פה כואב, רגל פצועה, ואני אפילו לא יודעת איך פצעתי אותה.

החיים של החברה הכי טובה שלי בבלגאן ואני לא יודעת מה לעשות כדי לעזור לה. כדי למשוך אותה למעלה.

אחותי מאכזבת אותי. יודעת שגם היא בתקופה לא קלה, ובכל זאת..

נבולה..

באתי היום לדוקרת שלי.

אמרתי לה על הבטן ועל הפה. דיברתי על הדברים החיצוניים. על העייפות. המותשות.

היא בדקה את הדופק ואמרה לי לשבת (99.9% מהטיפולים הם כשאני שוכבת). שמה מחט בעורף. פעם ראשונה שהיא שמה שם. שאלתי אותה מה הקשר בין מה שסיפרתי לה לבין העורף. היא אמרה שמשהו הרגיש לה מאוד חזק בדופק ובזה היא רוצה לטפל. שאלתי למה היא מתכוונת והיא אמרה שיש מועקה רגשית בדופק. שהמצב הרגשי שלי לא טוב. היא כיוונה אותי חזרה למיטת הטיפולים ככה שהמחט לא תצא ודקרה אותי בחלק הפנימי של היד שמקביל למרפק. אמרה שזה גם בשביל החולשה הרגשית. הטיפול היום היה ארוך מתמיד. לקח הרבה זמן עד שהדופק הגיב לטיפול ונרגע קצת. היא ביקשה שאני אגיע שוב עוד שבועיים במקום שלושה. המצב מחייב טיפול אינטנסיבי..

מדהים אותי תמיד החיבור הזה בין גוף ונפש. המודעות של הרפואה הסינית לחיבור הזה. איך הכל משתקף בדופק שבשבילנו הוא נשמע רק "בום-בום-בום" ובשבילם הוא שפה שלמה.

המון מקווה שהטיפול יעזור.

לא נשארו במאגר עוד הרבה כוחות להתמודד עם העולם הזה..

סוג של שיא-40 דקות נסיעה מירושלים למושב עם אבא בדום שתיקה. אף מילה לא נאמרה. מליון מחשבות מרעישות בראש ושקט טוטאלי באוטו.. הוא ניסה לנהל שיחה בהתחלה אבל הבין שהוא לא יזכה לשיתוף פעולה וויתר. איזו ילדה מאכזבת אני...