דפיקה בדלת.

אף אחת מאיתנו לא מחכה לאורחים.

י' פותחת.

(שניה-חייבת לשתף אתכם:כשפותחים את הדלת שלנו בשבוע האחרון רואים ממש ממול דלת של מעלית. אמנם רק דלת. עוד אין מעלית, ובכל הקומות תלויות דלתות של מעלית. אבל מרגישים את הסוף.. ועכשיו חזרה לסיפור:)

ליד הדלת עומדים שני בחורים.

שניהם עם כיפות.

צעירים משהו.

-"באנו לדבר"

י': "אה?!"

-"על המצב בארץ"

י': "מה?"

-"באנו אליכן, לשבת ולדבר איתכן על המצב בארץ.."

י': "נחמד מצידכם, אבל עזבו. היה לי יומארוך"

יצאתי מהחדר לראות במה מדובר.

י': "וגם סבינה לא בעניין של לדבר עכשיו. היא לא מרגישה טוב. שתינו לא מרגישות טוב.."

-"או.קי. תרגישו טוב. נדבר בהזדמנות אחרת".

כן. "בטח..."

זו כנראה השיטה החדשה של מתנגדי ההתנתקות. מקוריים משהו...

מה איתי?

לא משהו.

החיים מעצבנים. מתישים.

הבליטה עוד איתי.

והיום כואב לי הראש.

והברזל שוב צנח.

כל כך נמאס לי מהלחצים והמתח מסביב, שסירבתי להצעה של החבר ללכת לסטנד-אפ בשישי בגלל תחושת הפחד שמלווה אירוע כזה (החשש שהסטנדאפיסט יפנה אלי..)

למישהו יש רעיון להפחתת לחצים?

הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי (מבחינת זמן וכסף) חופשה רגועה אי שם..