הגענו יחד לשכונה.

באותו חודש.

אני חושבת שזה היה גורל, שגם בגללו נוצר בינינו חיבור.

סוג של חבר טוב, שגם אם לא נפגשנו הרבה זמן, תמיד הרגיש קרוב ללב.

אחרי 6 שנים של שכנות טובה.

אחרי הרבה פגישות שהוא היה בהן הרקע.

זה שהכין לי שקשוקה טעימה.

שעשה לי להשתכר לפעמים מסמירנוף אייס או וודקה.

שראה אותי כשהיו לי פרפרים.

וסתם כשהייתי עם חברים שכיף איתם.

שלפעמים ביקשתי ממנו סלט, גם כשהייתי רחוקה ממנו.

שהיה לו פעם לחם מעולה.

שהאזין להמון שיחות שלי.

שהגעתי אליו פעמיים עם טרנינג, והרגשתי הכי נוח, כי הרגיש לי בבית.

שלפעמים ביקרתי בבוקר, בדרך כלל בערב, ופעם מאוחר מאוד בלילה.

שכל יום בירושלים ראיתי לפחות פעמיים-הוא היה מחכה לי במסלול הקבוע וכאילו מחייך לשלום.

שבתקופת הפיגועים נראה משוריין משהו.

שפעם אפילו תפסו מישהו שעבד אצלו, שרצה לפוצץ אותו, ואת כל האנשים שהיו איתו (איזו הצטרפות מקרים-זה קרה בדיוק לפני שנה).

זה שאהבתי את האוירה אצלו,

המוזיקה.

התחושה הביתית.

האוכל הטעים.

החברה הכייפית.

הוא עוזב..

מפנה את המקום למשהו הרבה פחות מבטיח.

אחרי 6 שנים של ביחד..

הפילטר

בית הקפה השכונתי,

מפנה מקום ל-

קופי שופ כשר למהדרין.

באסה.