כשמשהו באמון נסדק.

ואיש שהכי האמנת בו עושה דברים שנראה שלא יכולים להתפרש לטובתו.

ואת כבר לא בטוחה שבאמת אפשר להאמין ולסמוך בעיניים עצומות.

ואת כבר הרשעת למרות שעוד לא ביררת את כל העובדות.

...

את חוזרת לעמדה החשדנית.

את מפרשת כל דבר לרעה.

את לא מאמינה.

את מתקשרת. ומתקשרת. ומתקשרת.

והוא לא עונה.

אז את חושבת דברים רעים.

ומתוסכלת.

ומתעצבנת.

...

וכשהוא סוף כל סוף חוזר אליך.

את מתנפלת.

ורוצה הסבר.

וכשהוא נותן הסבר שיכול להיות הגיוני.

את מרגישה רע.

כי אולי הוא משקר לך. ואז זה מטריף.

ואולי הוא אומר אמת-ואז את יוצאת מפלצת בגלל מה שחשבת.

ואת לא יכולה באמת לדעת מה נכון.

אז את מסיימת מהר את השיחה, לפני שהוא ישים לב לרעד בקול שלך.

ונותנת לבכי לצאת החוצה.

ואת לא יודעת אם זה מתוך הקלה כי טעית.

או בגלל שאת פגועה כי הוא אולי שיקר.

ואולי כי מה שקרה טרף את הקלפים.

וכלום כבר לא יהיה אותו דבר.

וזה מתסכל.

...

אחרי כמה דקות של בכי, את נרגעת.

בכי משחרר.

מפלס המתח והחרדה יורד.

...

עד הפעם הבאה...

(כדי למנוע אי הבנות מיותרות-אז לא. לא מדובר בחבר שלי, אלא במישהו אחר)