כזו עם זיפים, שמשאירים סימן.

או כזו עם לחיים חלקות, שמשאירה עלי ריח של האפטר שייב שלו.

כל אחת מהן עם חיבוק חזק שמשאיר אותך בלי נשימה, אבל מבהיר כמה הוא אוהב אותך..

לראות אותו שוב נכנס בדהרה לחצר, ולחכות לראות אותו נכנס בדלת האחורית.

להיות בבית שלהם ולזכות לארוחת בוקר מפנקת מעשה ידיו. להוציא גבינות וממרחים מהמקרר בזמן שהוא מכין את הביצה עין השווה שלו ואת הסלט המפורסם: חתוך קטן קטן. הכי קטן שבעולם. עגבניה. מלפפון. בצל. וצנון מגורד בפומפיה. עם מלח, שמן, לימון והרבה פלפל שחור שגורם לכל ביס מהדבר הטעים הזה להיות מלווה בשיעולים.

להסתכל עליו חותך אבטיח ולצאת למרפסת מקדימה בבית שלהם-לאכול את אבטיח המושלם שהוא בחר. ו/או גלידה. ו/או ענבים. ו/או ביגלה. לדבר על הכל. ולארח את כל מי שעובר ברחוב..

לשמוע אותו קורא לסבתא "אמא".

להסתכל עליו מבשל. להיגעל מהקרפיונים המתים והכבש השחוט, אבל להשוויץ שסבא שלי בשלן.

לשמוע עוד בדיחה שלו בהונגרית. גסה. לא להבין כלום, אבל לצחוק כי זה מצחיק את כולם, ובגלל המבט הממזרי בעיניים שלו.

לשבת איתו ולשמוע עוד סיפור על תקופת השואה. עוד סיפור על המלחמות שהוא השתתף בהן פה בארץ.

להכין לו ולסבתא את החדר ליום כיפור. לראות אותו שוב מעזרת הנשים בבית הכנסת. לרדת למטה בסיום התפילה ולפגוש אותו, מחכה לי, מחבק חיבוק גדול והולך איתי הביתה..

לשבת איתו שוב ליד השולחן בליל הסדר. עם ההגדה הגדולה והמיוחדת שלו. והמשקפיים הגדולים. מוביל את הסדר, עם כמה טעויות חינניות בקריאה.

לנסוע איתו עוד פעם באוטו. בלי שהוא מאותת. במהירות שתגרום לי ללחוץ על דוושת ברקס דמיונית בכסא שליד הנהג.

לראות שוב את הניצוץ בעיניים כשהוא מספר על הדיג בנמל, אוחז בשלושה דגיגונים שהוא הצליח לדוג.

לעזור לו למצוא את המשקפיים ולשבת איתו בסלון לראות חדשות. בערוץ 1. להגביר את הווליום ולשבת בשקט כדי לא להפריע לו.

לאפות לו עוגת תפוזים עם דובדבנים מסוכרים. סתם ככה ביום שישי בצהריים.

לראות שוב את החיוך בעיניים כשהוא מסתכל עלי.

***

להתקשר לבית שלהם שוב. בעוד עשרה חודשים. הפעם, כשסבתא עונה, לבקש אותו. להגיד לו המון מזל טוב ליומולדת. שאני מאחלת לו הרבה בריאות. לשמוע בקול שלו שהוא שמח שהתקשרתי. להרגיש שהוא עדיין אוהב אותי..

כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה שיקרו לפחות עוד פעם אחת. 99.9% מהם דברים שקרו עד לפני עשר שנים בערך. חלקם זכרונות של ילדה. משהו אחד שנשאר לי גם בכל השנים שאחר כך, ועכשיו גם הוא כבר לא יכול לקרות..

מסתפקת גם בהזדמנות להספיק לראות אותו לפני שהוא מת. להגיע אליו מיד אחרי שהוא אמר לאנשים שהוא לא רוצה לראות אף אחד חוץ ממני. לתת לו עוד נשיקה על הלחי, ולהבין גם אם לא יהיה לו הכוח למעוך אותי שוב בנשיקה משלו. להגיד לו שאני אוהבת אותו. שאף פעם לא הפסקתי, גם אם נפגעתי או כעסתי. להיפרד ממנו כמו שהייתי רוצה....

מצטערת, סבא, שלא הייתי מספיק חזקה להילחם באנשים הרעים שהרחיקו אותך מאיתנו.

מבטיחה לעשות הכל כדי להחזיר לנו את סבתא. נראה שזה לא יהיה קל..

מצאתי פוסט שכתבתי כשרק הגעתי לכאן. פוסט על חיבוקים. החיבוק שלו מופיע כבר בהתחלה, ומסביר את המשמעות הגדולה של החיבוק שלו.. החיבוק המשפחתי היחיד שהיה לי ביומיום.....