אני לא בן אדם פוליטי.

מאוד בבועה שלי, וכמעט ולא נוגעת בפוליטיקה.

אולי זה לא לעניין במדינה כמו שלנו,

אבל ככה אני.

כל העיסוק בפוליטיקה מבלבל אותי.

קל מאוד לשכנע אותי.

היתה תקופה קצרה שהחזקתי בדעות ימניות.

בתקופה שבה התחלתי לבחור כבר השמאלתי.

אבל זה לצרכי בחירות בעיקר.

לא תמצאו אותי מנהלת ויכוחים פוליטיים.

איש באמונתו וזה.

אני יותר בעניין של אנשים.

אוהבת או לא אוהבת.

בפוליטיקה של היום אני לא אוהבת בערך אף אחד.

אולי רק את פרס. וגם-בגלל הדמות החביבה שלו ופחות בגלל התעמקות בדעות הפוליטיות.

בליכוד אני לא אוהבת אנשים.

אבל אריק הפתיע אותי לטובה.

באוקטובר 1995 התחלתי את התואר הראשון שלי.

שנה א' סמסטר ראשון.

למי היה ראש למשהו אחר..

השידור של העצרת היה ברקע כשישבתי בסלון.

עד אותו ערב לא התעמקתי בדמות של רבין.

הוא היה ראש המשלה שלי. זהו.

פתאום הודיעו על היריות והתחיל מרתון של חדשות ושידורים ששאב אותי פנימה.

שתיתי כל פיסת מידע. עקבתי בדאגה. ובכיתי כשיצאה ההודעה שהוא מת. ועוד הרבה אחר כך.

כמו הרבה אחרים, אני מניחה, לא ממש ידעתי איך מעכלים דבר שכזה. מה קרה ומה יקרה עכשיו.

הלימודים זזו הצידה, וקשה היה לחשוב ולדבר על משהו אחר.

כשכתבתי פה על אנשים אחרים שנפטרו (האפיפיור, וייצמן) סיפרתי על הרגעים בהם יצא לי להיתקל בדמויות החשובות האלה. לגבי רבין-אין לי ממש רגע כזה.

כשהוא נרצח גרתי עדיין במושב. לא בירושלים שמזמנת הזדמנויות להיתקל בלא מעט פוליטיקאים ואנשים חשובים (בכל זאת-אני בערך שכנה של ראש הממשלה הנוכחי ואחד הקודמים ושל הנשיא, ועובדת עם כמה אנשים חשובים).

הרגע הכי קרוב היה יומיים אחרי הרצח. אולי שלושה. לא זוכרת.

אחרי הלימודים נסעתי עם המשפחה לדודים בירושלים.

חיכינו עד מאוחר מאוד בלילה והלכנו לכנסת. לעבור ליד הארון.

סוג של דרך לחלוק כבוד. לקחת חלק.

היום, כשאני עוברת ליד הכנסת, הכל נראה קטן יחסית לאותו לילה.

עמדנו שעות בתור הענק שהשתרך מהכביש ועד לרחבה בה הונח הארון.

המון אנשים. עומדים בתור ארוך. שקטים. אף אחד לא דוחף. מין תחושה של אבל משותף.

המעבר ליד הארון, לפנות בוקר,ארך אולי דקה.

יש משפט סיני שאומר שאם אתה עומד במקום אחד מספיק זמן, כל העולם יעבור לידך.

מאמינה שהמון מדינה עברה ליד רבין בימים האלה.

השנה חלפו עשר שנים מהרצח.

ואני-שנה ראשונה, סמסטר א', תואר שני.

הסוף הזה נמשך כבר עשר שנים, ואני שוב בהתחלה חדשה.

יוצאת מהבועה לכמה ימים ושוב מתחברת למה שקורה מסביב.

מהסתובבות כאן בישרא' אני לומדת שכבר לא ממש "אופנתי" להיות עצוב ביום הזה.

אנשים מנצלים את ההזדמנות כדי להגיד מה לא היה טוב באיש ובדרך.

אני לא אוהבת את זה.

אולי כי אני באמת פחות מתעסקת בדרך.

עצוב לי על איש שמת. איש שמהראיונות והסיפורים נשמע איש נחמד. ביישן. טוב.

ואני חושבת שבימים כאלה לא אמורים לסגור חשבונות.

אבל זו רק אני..

כבר שבוע לא בכיתי על סבא.

עכשיו כשראיתי את רבין בערוץ 2 שוב היה לי עצוב. עליו. ועל סבא.

והן הגיעו. הדמעות שלי..

ביום שישי עולים לקבר של סבא.