ביום שישי עלינו לקבר של סבא.

אותו מקום.

אותה משפחה חצויה.

אותו געגוע למשהו שהיה וספק אם יחזור.

מצבה חדשה.יפה. כמו משקולת גדולה על סבא שלי.

עציץ עם רקפות שאמא הביאה איתה לשים על הקבר.

סבתא אחת שהצלחתי להתקרב אליה בחודש שחלף וכבר יכולתי להרגיש נוח לגשת אליה. לחבק. לעמוד לידה.

אחרי הקדיש סבתא אמרה "אתם באים?" שאלתי אם היא באמת רוצה שאמא והאח הנוסף יבואו אליה.

היא אמרה שכולם מוזמנים. שהבית שלה פתוח (הדרך שלה לענות שכן, נראה לי).

היה קשה לשכנע את אמא ואת האח הנוסף ללכת לבית של סבא וסבתא.

הם חששו.

עמדו שם הרבה אנשים בבית הקברות.

עברו מחלק אחד של המשפחה לחלק השני. ניסו לקרב. לשכנע.

בסוף זה עבד.

אמא והאח הנוסף, מוקפים בכולנו, נסעו לבית של סבתא.

רק אבא נסע הביתה. הוא לא יכול לשכוח את הפגיעה בו, אבל אף פעם לא עמד בדרך של אמא..

אני נכנסתי לפניהם.

ניגשתי לסבתא ואמרתי לה שהם כאן.

היא קמה מהספה וניגשה אליהם.

התנשקו.

התחילו לדבר.

כל המבטים הופנו אליהם.

עשרות אנשים הפסיקו לדבר והיו שקועים בדרמה שמתרחשת מולם.

ראיתי שאמא לא בסדר.

הכניסה לבית שהיה פעם הבית שלה אחרי 10 שנים של נתק עשתה לה בלגאן בפנים.

הקושי לתקשר עם סבתא אחרי כל אותם שנים עשה לה רע.

התחושה של להיות זרה בבית שהיה גם שלך, השפיעה עליה והיא פרצה בבכי. ורעדה.

היא יצאה החוצה וסבתא רצה אחריה.

שאלה אותה מה קרה והיא אמרה לה-"עשר שנים לא הייתי בבית הזה. איך את יכולה להיות כל כך קרה אלי?"

סבתא לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר.

שתיהן בכו.

סבתא נכנסה הביתה.

אמא נשארה בחוץ ובכתה. ואחר כך נכנסה שוב לבית, אבל היתה בחלק אחר שלו.

אני כבר נשארתי בחוץ.

היה לי קשה עם מה שקרה.

כמה דקות אחר כך אנשים יצאו, גם אמא, ונסענו הביתה.

שמעתי שבפנים היו עוד נסיונות לפיוס.

הצעות לפגישות משותפות. בכי. כעסים. לא קל..

הבנתי שיצאו משם עם החלטה לנסות. לארגן פגישה שבה יהיו כולם.

לתת עוד צ'אנס למשפחה שלנו. כל כך מקווה שזה יצליח......

אתמול היה ערב נעים.

עם האיש שאיתי והמשפחה שלו.

וביקור כייפי בדירה המדהימה(!!!!) של החברה הסלב שלי.

כמה שעות של ביחד שגרמו לי לשמוח שלא באמת איבדתי אותה, והרגישו הכי נוח וטבעי למרות שכבר הרבה זמן לא נפגשנו.

התגעגעתי אליך, נקבה.

(גם אני רוצה פרקט בחדר השינה, kas)