מי שנמצא פה הרבה זמן או דפדף הרבה אחורה, בטח נתקל בפוסט שכתבתי פעם על "מקומות מוקדשים", וכמה זה מקסים בעיני וכמה גם אני רוצה..

אתמול בבוקר המחשבה הזו העסיקה אותי בדרך לעבודה.

מה אפשר להקדיש לי? איך אפשר להנציח אותי? באיזו פינה בירושלים, שעדיין לא הוקדשה לאף אחד (מה שמוריד את האופציה להקדיש גם לי את הספסל עם היונים), הייתי רוצה שהשם שלי יהיה?

ו-אני חושבת שמצאתי.

בדרך מהעבודה לחדר כושר אני עוברת בשני שבילים לא סלולים (=בוץ אחרי הגשם). אני יודעת שלא רק אני עוברת בהם. אחד מהם יורד מהמקום בו נמצא מקום העבודה שלי לכביש הקרוב. שביל של בערך 4-5 מטרים. תמיד בימים של גשם מישהו מפזר שם מחטים (של אורן?) כדי שאפשר יהיה לעבור בשביל בלי להתלכלך מהבוץ. השני עובר לאורך הגדר של השטח לכלבים בגן סאקר. שביל צר, לאורך כל הגדר, שגם הוא לא הכי ידידותי בימים של גשם. יהיה נחמד אם פעם מישהו יסלול שביל בדרכים האלה-אולי משהו עם שפה של אבן ירושלמית, אבל גם אספלט פשוט יתקבל בברכה. וכמובן, שלא ישכח את ההקדשה לי.. :)

כמה כיף לישון עם האיש שאיתי.

מתחילת השבוע אני מחכה לאתמול בלילה.

מתעוררת לבד כל בוקר ואומרת לעצמי: "מממ... לא כיף לישון לבד. אבל לא נורא, עוד 4/3/2/1 לילות הוא ישן איתי".

ואתמול הוא ישן.

וזה כל כך כיף..

להירדם בתוך החיבוק שלו.

להתכרבל בתוכו.

להתהפך במיטה ולראות אותו מולי.

לזוז מתוך שינה ולהרגיש אותו קרוב.

את החום שלו.

את הידיים שמחבקות כשאני נצמדת..

כמה חבל שבסוף מגיע הבוקר וצריכים לקום...

סופ"ש מצויין לכולם.

נ.ב. איך שכחתי? הברזל שעשה בעיות-הסתדר. לי, סבינה, יש היום ערך ברזל של 78!! (בפעם שעברה היה37 שזה הכי נמוך בטווח) והמוגלובין 13.9 (בפעם שעברה היה 11 ומשהו שזה מתחת לטווח). כל הכבוד לנטורופת שלי!!