לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הבלוג הזה יצא לדרך שלושה ימים לפני גיל 30... לאור המאורע ולאחר מספר שנים של כתיבת יומן אישי מלא התרחשויות, החלטתי להרחיב את מעגל המעורבים בחיי, ולשתף עוד כמה אנשים במה שקורה איתי... מקווה שיהיה מעניין...
Avatarכינוי: 

בת: 51

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2005    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2005

"זה יהיה היום הכי מאושר בחיים שלי"


 

הוא אמר לה, כשהיא ציינה שכשהיא תהיה בהריון היא מיד תספר להם,

ואני-

הרגשתי כאילו מישהו צץ משומקום, באמצע ארוחת ערב שגרתית לגמרי, ונעץ לי שיפוד מחודד בדיוק באמצע הלב.

הסתכלתי עליו. ועליהם. והחיוך שהיה לי על הפנים עד אותו רגע התחלף בשניה.

הדם שהתפרץ מהשיפוד שבלב איים להציף את הפנים של בדמעות של דם.

ישבתי שם, מנסה לשדר "עסקים כרגיל" והחנקתי את הדמעות שהצטברו בזוית של העין ואיימו להסגיר אותי.

 

באותו רגע הבנתי, שמה שאני לא אעשה. כמה שאני לא אשתדל-

להצליח בלימודים. למצוא עבודה די נחשבת. להראות בסדר. להמשיך ללמוד-

כלום לא באמת יעשה אותו מאושר כמו הרגע שבו יהיו לו נכדים.

 

אני, שהייתי הילדה של אבא. שתמיד זכתה למבטי הערצה שלו. שתמיד שמעה ממנו כמה הוא גאה בה, וחיפשה לעשות עוד ועוד דברים שישאירו אותה הילדה של אבא. שימשיכו לגרום לו להתגאות. הבנתי שכלום בעצם לא ממש נחשב עד שאני אביא לו נכדים. שהבחירות שלי והמקום בו אני נמצאת היום גורמים לי לאבד את הזכות להיות זו שעושה אותו מאושר. בי הוא אולי גאה לפעמים. נכדים זה מה שבאמת יעשה אותו מאושר.

האמת שכבר בחתונה של אחותי הסתכלתי עליו מהצד וראיתי כמה הוא מאושר. הוא לא היה צריך להגיד כלום. החיוך הענק שהיה לו. האור בעיניים. כל כך רציתי לראות את זה שם גם כשמדובר במשהו שקשור בי.

אבל כנראה שבשביל זה אני אצטרך להתחתן, וללדת ילדים. ובניגוד ללימודים, ועבודה, שתלוים רק ובעיקר בי, כאן, לעזאזל, אני צריכה למצוא מישהו שירצה להתחתן איתי. מישהו שירצה ילדים איתי. ונכון לשלב הזה בחיים שלי-אין מישהו כזה..

 

הייתי אמורה להבין שבזה הרגע נחרב הסופ"ש ולא להמשיך כאילו הכל כרגיל.

להיכנס למיטה עם המחשבות והרחמים העצמיים ולישון את הסופ"ש הזה, בתקווה שהתחושה תעלם.

אבל התלבשתי ונסעתי לאיש שאיתי.

מתעלמת מתמרורי האזהרה, ובורחת מהבית שנהיה לי מחניק לחיבוק שקיוויתי שיוציא אותי מזה.

על מי חשבתי שאני עובדת?

זה אמור היה להיות ברור שאני לוקחת את המצב רוח הדפוק שלי והולכת להרוס גם את הסופ"ש שלו. להדביק אותו בבאסה שלי. וככה זה היה..

שמחתי לראות אותו.

אבל לא הצלחתי להסתיר את מה שעבר לי בראש.

והוא, שלא מרשה לי להיכנס לבועות של שתיקה, התעקש וקיבל את כל המידע שהכניס אותי למצב רוח הזה,

ובסופו של דבר גם אותו.

וכשהוא אמר שהוא חושב מה הוא יכול לעשות כדי שאני ארגיש בסדר.

אמרתי לו "כלום". ואחר כך הוספתי-חצי בצחוק, חצי ברצינות-"תעשה לי ילד".

אני חושבת שבשלב הזה הוא נדבק בבאסה שלי.

הייתי מוטרדת מדי, ומבואסת מדי בשביל להישאר כמו שחשבתי ונסעתי הביתה.

הפעם, בניגוד לפעם הקודמת-

לא מחייכת, אלא דווקא בוכה.

 

נראה כאילו הכל מסביב מוצף בסיפורים ותכניות על רווקות בנות שלושים פלוס שמגדלות ילדים בלי זוגיות. או סתם נמצאות לבד.

וכמה שזה נפוץ, עדיין-מרגיש כאילו כל העולם כמעט עדיין רואה בזה תופעה לא רצויה.

כמו לפחות חלק מאותן נשים, למרות שיש לי תואר, ואני עובדת במקום די שווה, ולומדת לתואר שני, ומתחילה לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית, ונראית בסדר (לפעמים אפילו בעיני עצמי) - אני מרגישה פגומה. מרגישה צורך להתנצל על זה שעדיין לא התחתנתי, ועדיין אין לי ילדים. כי הרמת הגבה של אנשים מסביב (משפחה, עבודה, אנשים שאני מכירה), והלחשושים מאחורי הגב ולפעמים ההערות ישר בפנים-גורמים לי להרגיש שאני לא בסדר. שאני מקולקלת. שאני מאכזבת..

 

אז אולי, עוד שנתיים, אני אביא ילדה לבד. אוותר על החלום של המשפחה, ואדלג לשלב הבא. כי אני רוצה/צריכה. ואם תגידו שזה לא משהו שעושים כי "צריכים", אז אני אענה שלפעמים עושים דברים מתוך צורך. וזה לא אומר שזה רע. כי אני יודעת שכשהיא תגיע אני אוהב אותה הכי בעולם ואעשה הכל בשבילה.

ואולי, אני אסכים איתכם, ואבין שזו לא הדרך. ושאם אני לא מוצאת אבא לילדה שלי, אני לא אמורה להביא אותה. אבל אני חושבת שהויתור הזה יעשה אותי אומללה..

 

מתארת לעצמי שהפוסט הזה יכול למשוך הרבה ביקורת.

תגובות לא נחמדות שלא יבוא לי להתמודד איתן-ימחקו.

נראה לי שאני אלך ללגום עכשיו רסקיו ואקווה לקום מחר חדשה.

מקווה שהאיש שאיתי לא ישנא אותי על איך שהייתי. שיצליח להבין מה עבר עלי. שלא ימשיך להיות מאוכזב ממני..

אולי השלג באמת יגיע כמו שמבטיחים ויעשה לי חיוך..

 

סב..

נכתב על ידי , 24/12/2005 01:51   בקטגוריות מצב רוח  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של FinallyON ב-1/1/2006 17:06



76,273
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסבינה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סבינה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)