זה מה שהרופא הלא מרשים שהייתי אצלו אמר כמה דקות לפני שהלכתי ממנו מאוכזבת נורא.

מזמן לא ראיתי רופא שיניים מחפף כמוהו, ולכן כבר קבעתי תור אצל רופא אחר.

(אני יודעת. שמעתי את התיאוריה שרופא שיניים זה כמו רופא נשים-מוצאים אחד שסומכים עליו ולא ממשיכים הלאה, אבל כנראה שעדיין לא מצאתי רופא שיניים שעשה לי חשק להישאר אצלו).

נחזור לשחיקה-

כבר כמה זמן שכואבת לי הלסת.

מין כאב מוזר שכזה.

לפעמים גם השיניים מצטרפות לחגיגה.

לא כיף.

בנסיון להבין מה העניין ניסיתי להיות יותר מודעת למה שאני עושה עם הפה שלי.

המחקר והמעקב העלו שבזמן האחרון (או לפחות מאז שהתחלתי לשים לב)-אני חורקת שיניים.

הרופא (וגם כמה כתבות ומאמרים באינטרנט) אמר שזה קשור ללחץ ומתח.

שזה קורה בעיקר לאנשים שלא מחצינים את הלחץ והמתח והתסכול שלהם, ואז זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בחריקת שיניים.

הוא אמר שבעיקר בצד ימין של הפה שלי ממש רואים שהשיניים נשחקות.

יופי.

הפתרון לפי הרופא הוא לשים סד בפה.

זה אומר לישון חצי שנה בערך עם משהו מפלסטיק שמתלבש על השיניים ומרגיל את הלסתות להתרחק אחת מהשניה.

סוג של חינוך מחדש לפה.

העניין של הסד לא ממש מוצא חן בעיני.

נראה לי שיותר חשוב להפחית לחצים.

זה לא פשוט כי אני בתקופה לחוצה באופן מיוחד (מבחנים מתקרבים, עבודה נוראית להגיש שקשורה לפילוסופיה שזה ממש לא אני, עבודה (זו שמפרנסת אותי), ו"אמא'לה" הזו שמזכירה לי שהשעון הביולוגי דורש לעשות מעשה).

נראה לי שאני צריכה לחזור לרסקיו.

אולי קצת שיאצו.

ווליום.

וחינוך מחדש לראש.

קראתי לא מזמן באחד מעיתוני הנשים בחדר כושר שסוג הדם שלנו משפיע גם על הטיפוס שאנחנו.

ממש לא הופתעתי לגלות שסוג הדם שלי (A) אופייני לאנשים לחוצים.

אולי אני צריכה לעשות החלפת דם בגוף.

תרגול בכניסה לפרופורציות.

משהו צריך לעשות.

אני מותשת..

HAPPY NEW YEAR