(תמונה מ- ynet)

כתבתי פה לא פעם שאני לא בן אדם שמתעסק יותר מדי בפוליטיקה.

אני יותר בעניין של אנשים.

כבר השבץ הראשון הדאיג אותי.

סבא (אבא של אבא) עבר את זה.

מאיש בריא, מתפקד ומחייך הוא הפך לאיש חולה מאוד.

משותק בחצי גוף. כאב לו. הוא ישב שלוש שנים בערך על כיסא בסלון. מדוכא. בוכה. קמל.

זה היה כל כך קשה לראות אותו ככה.

בגלל זה, כשדיווחו על האירוע הראשון של שרון, דאגתי.

העובדה שמהר מאוד הוא חזר לעצמו ותיפקד בצורה מלאה הרגיעה אותי.

שרון הפתיע אותי כראש ממשלה.

הליכוד אף פעם לא היה משהו שהזדהתי איתו.

ביבי כבר ממש עשה לי לסלוד מהמפלגה הזו.

בגלל זה שרון התחיל מנקודת פתיחה די נמוכה.

אבל הוא הרשים אותי.

הנחישות שלו. האומץ שלו לצאת כנגד האנשים שאיתו ולעשות דברים שהוא האמין שהם טובים למדינה.

והסבאיות שלו. מה לעשות-זה משהו שמשפיע עלי. יש לי כבוד והערכה לאנשים מבוגרים.

כשהגיע המבזק המיוחד באמצע "אמא'לה" אתמול היתה תחושה לא טובה.

בדקות הראשונות עוד אמרתי לאיש שאיתי שאולי הוא בסך הכל נוסע לבית החולים בגלל הניתוח שהיה מתוכנן להיום. שאולי הוא רצה לנסוע בלילה כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב, והנה כבר מתחילים עם סיפורים על מצב רפואי דחוף.

ככל שחלף הזמן התמונה התבהרה.

חיים ריבלין (שכן לשעבר) בערוץ 2 אסף עוד ועוד פרטים וכבר היה קשה להישאר אופטימית.

נרדמנו עם טלויזיה פתוחה.

מודאגים.

יש מין תחושה מוזרה כשראש ממשלה שאתה מעריך תלוי בין חיים למוות.

הרגשה של חוסר אונים.

חרדה לגורלו של מין "אבא גדול".

היה לי ברור שאני מצביעה ל"קדימה" בבחירות הקרובות.

אמנם היו אנשים שהצטרפו לשם שאני לא ממש מעריכה, אבל ידעתי שעל שרון אני יכולה לסמוך.

אם התחזיות יתממשו ושרון כבר לא יהיה חלק מהפוליטיקה בארץ-אני לא רואה שום אלטרנטיבה.

מחזיקה אצבעות (באמת).

מקווה שיקרה נס ושהוא יעבור את זה.

שיחזור לתפקד כמו קודם (כשמדובר בניסים-הכל יכול לקרות).

אני חושבת שהוא נתן תקווה ללא מעט אנשים.

שהיה בו משהו בשנים האחרונות שגרם לאנשים לסמוך עליו.

אני כל כך מקווה שהוא יתאושש.

שלא ימהר לעזוב..