* היום הזה התחיל הכי עקום שאפשר - לא הצלחתי לצאת מהמיטה בבוקר וניהלתי מאבק עם ההשכמה בפלאפון שנמשך שעה וחצי, במהלכן הוא צפצף כל 10 דקות, ואני השתקתי אותו והחזרתי את היד השמאלית שניגשה אליו מתחת לפוך לחבק את הדובי שלי... כשסוף כל סוף יצאתי מהבית נאלצתי לחכות שעה (!!!) לאוטובוס והתבאסתי מזה שיכולתי לישון עוד שעה שלמה ובמקומה עמדתי בחוץ וחיכיתי לאוטובוס המעצבן... הגעתי לעבודה אחרי 9:00, כל כך עצבנית מהאוטובוס... כשאפרת העירה משהו על השעה התחלתי לבכות... (פרופורציה - שכחתי - מודה....) כשאבא התקשר (השיחה היומית) התבכיינתי שאני רוצה אוטו... ניסיתי לפתוח את המחשב והוא הודיע לי שחסמו את הגישה שלי למחשב וסרב להיפתח (הוא נוקם בי על זה שאני פותחת אותו ביום ראשון ולא סוגרת לגמרי עד יומחמישי...)... אחר כך מיכל כעסה שאני מתעלמת מהאימיילים שלה והתפרצתי עליה עם תיאור של הבוקר המגעיל שהיה לי והסברתי שרק הגעתי והיו לי בעיות עם המחשב... מין יום כזה - שאתה מרגיש שכל העולם נגדך וכל מה שבא זה לחזור הביתה, להכנס מתחת לפוך ולהתעורר ביום הבא... בתקווה שהוא יתחיל אחרת...

* מאז למזלי, דברים משתפרים... גיליתי שונוס ביקרה כאן והגיבה על הקטע של המסיבה... מצאתי בתיבת הדואר שלי אימייל שמירב שלחה לי בלילה... מורן (שחוגגת בימים אלה שנה לבלוג שלה - שוב: מזל טוב...) הביאה לי מתנה את הדיסק mutationsשל beck (מצוין...)... פגשתי את  יואב, שזה דבר שתמיד עושה מצב רוח טוב... (ושוב - תתחדש על התספורת... אהבתי...) ואפילו הישיבה של המחלקה היתה בסדר הפעם...

* אתמול ראיתי את הסרט "לתפוס את הפרידמנים"... מומלץ... סרט לא קל ועשוי "אחרת"... הרבה קטעי וידאו ביתיים וראיונות עם אנשים... למי שלא שמע (יש מישהו כזה?) מדובר בסרט על משפחה שביקור של שוטרים בבית שלהם, בעקבות משלוח של חוברת פדופילית לאבא, גילה חשד לביצוע מעשי אונס של האבא ואחד הבנים בקבוצה גדולה של ילדים / נערים שהגיעו אליהם לשיעורי מחשב שהעביר האבא... אני יצאתי מאוד מבולבלת מהסרט... מצד אחד ישנן עדויות שמחזקות את האפשרות שהאירועים המזעזעים שיוחסו לאבא והבן אכן קרו, ומצד שני ישנן עדויות ודעות לפיהן מדובר בהמצאה של דברים שלא היו מעולם... כל פעם צץ פרט חדש שכאילו הופך את התמונה וסימני השאלה מתרבים כל הזמן... הנושא מזעזע, אבל היו לא מעט פרצי צחוק באולם בזמן הראיונות עם בני המשפחה, שהצטיירו כטיפוסים מוזרים משהו... הסרט ממחיש את העובדה שהמציאות היא בעיני המתבונן ויש בזה משהו די מתסכל (דה ז'ה וו לתגובה של אנטיוכוס...) - יש בזה אי נוחות כשחורצים גורל של אנשים כשבעצם לא יודעים מה באמת קרה... בסרט האבא מודה באיזשהוא שלב בכל המעשים שיוחסו לו, לטענתו רק מתוך תקווה שיקלו עם הבן שלו... גם הבן מחליט להודות ובסופו של דבר נשלח ל-18 שנים לכלא... האבא התאבד בכלא... סימני השאלה שעולים בסרט מעוררים את התהיה אם הסבל שעברה המשפחה היה מוצדק... נכון שאין שום מחלוקת לגבי העובדה שהאבא החזיק המון חוברות שעוסקות בפדופיליה וזה מעשה נורא בפני עצמו... ונכון שמדובר במשפחה מוזרה משהו... אבל מכאן ועד לעשיית מעשים פדופילים עדיין יש מרחק... לא יודעת... אני יצאתי מהסרט עם תחושה לא כל כך נוחה...

זהו לבינתיים... שיהיה לכם המשך יומוצלח... סבינה...

* נ.ב. שיניתי את הצבע של הכתב לבקשת מירב... מקווה שעכשיו יותר קל לקרוא...