בוקר...

* מודה שיש לי נטיה לחיות בעולם הפנימי שלי ולא לקחת יותר מדי חלק בעולם שמסביב, אבל רוצה להתייחס לסוגיה המרכזית של היום - חילופי השבויים... גם מתנתקת שכמוני לא יכלה שלא להיות מודעת לשלוש השנים הקשות שעברו על המשפחת של שלושת החיילים... הראיונות עם ההורים, ובמיוחד עם האבות (גברים מבוגרים עצובים / בוכים זה דבר מאוד עצוב בעיני...), תמיד נגעו בי... היום בבוקר, כששמעתי את הידיעה לפיה שלושת החיילים מתים באופן וודאי העיניים שלי התמלאו בדמעות... חוסר הודאות מאפשר לפתח תקוות... משאיר פתח לבשורה טובה... ברגע שמשהו הוא וודאי, והמציאות היא קשה, פתאום הדלת נסגרת והעולם הדימיוני שמאפשר לראות את המציאות כמו שהיינו רוצים נאלץ לפנות את המקום ולהעלם... זה כל כך עצוב... להבדיל אלפי הבדלות - זוכרת מצב שבו עמדתי (ביחד עם המשפחה שלי) במצב נוראי של חוסר וודאות - לפני שנתיים וחצי בערך אחי עבר תאונת דרכים קשה... הוא הגיע לתל השומר במצב קשה - מונשם וחסר הכרה... הרגעים מאז שנודע לנו על התאונה ועד שהוא התעורר נראו כמו נצח... הפחד שהוא לא יצא מזה היה משתק... חוסר האונים... התסכול מהעובדה שאחי הקטן בין חיים ומוות שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו, הוא כל כך גדול... למזלנו, ההתאוששות שלו היתה מהירה מאוד... אחרי 24 שעות הוא כבר התעורר, להפתעת כולם, ויחסית מהר הוא חזר לעצמו ונשאר רק עם השברים והצלקות (הפיזיות והנפשיות שעוד ליוו אותו תקופה לא קצרה...), אבל את הפחד ההוא באותן 24 שעות אני לא אשכח אף פעם... (לא יכולה להזכיר את הסיפור הזה בלי להזכיר את שחר, הבחורה שהיתה עם אחי בבאגי... בהתחלה היה נראה לצוות הרפואי שהגיע למקום שהיא במצב טוב יותר, אבל אחר כך הסתבר שהיא סובלת מפגיעת ראש קשה מאוד... היא היתה תקופה ארוכה במחלקת טיפול נמרץ נשימתי... האגן שלה התרסק... היא עברה הרבה טיפולים כדי ללכת שוב... בפעם האחרונה שראיתי אותה היא עדיין לא חזרה לעצמה... התנועות שלה היו איטיות והמבט שלה היה אחר... לצערי הרב הורים שלה אסרו עליה להיות בקשר עם אחי ככה שלא יכולנו להיות איתה בתהליך השיקום שהיא עברה ואולי עדיין עוברת... מקווה שהיא חזרה או תחזור מהר להיות כמו פעם...)... ה-24 שעות שלנו נמשכות כבר שלוש שנים אצל משפחות החיילים... הפחד... התקווה... חוסר האונים... חוסר הוודאות... הידיעה של היום בבוקר שמה קץ לתקווה... שלא ידעו עוד צער...