בוקר...

הפעם כמה עדכונים / פיסות מידע חדשות...

* אנטיוכוס ושות' -

מאז הבלגאן מלפני שבועיים הקשר ביני לבין אנטיוכוס די התנתק... ממה שקרה פה, הבנתי שהקשר בינינו הוא לא מה שחשבתי והחלטתי לוותר... אולי להשקיע יותר בקשרים שיש להם פוטנציאל להיות משמעותיים יותר... יש לי תחושה שכל העניין עם אנטיוכוס וברכה פוגע בקשר שלי עם מיכל... בתקופה האחרונה אנחנו פחות ביחד... נמאס לי לשמוע שהאנשים "ההם" אנשים מקסימים בעיניה, וגם היא לא ממש אוהבת את האנשים שאני בוחרת להסתובב איתם עכשיו, או לא מוכנה להכיר אותם... מקווה שמדובר בסתם משבר שיעבור ולא בדעיכת הקשר בינינו... אתמול למשל ידעתי שהיא יורדת "איתם" לקפיטריה... אני ירדתי עם אילן... הגענו באותו זמן לקפיטריה והיא שאלה אם אני אשב איתם אמרתי לה שלא והלכתי לשבת עם אילן במקום אחר... אחר כך בעז הצטרף אלינו... היה לי קצת מוזר שהיא יושבת שם, לא רחוק ממני אבל לא איתי... בכל מקרה - היה לי ממש נחמד עם בעז ואילן... מאוד מצחיק...

* המתנה מאייל -

ביומחמישי בא אלי יוצר המתנה, יריב - הוא אמר שהוא רוצה לצלם אותי במצלמת וידאו לפני שאנחנו תולים את ה"דבר" על הקיר... דיברתי המון (בערך 40 דקות)... על הכל... עניתי לכל שאלה... מסתבר שהוא הכין כמה "כאלה", שם אותם בצומת כשעל כל אחד פתק שאומר שמי שרוצה יכול לקחת לו אחד, והוא מבקש ליצור איתו קשר. רק אחד התקשר אבל סרב לשתף פעולה עם הפרויקט... הרעיון שלו דווקא מצא חן בעיני - הוא רצה להכיר את האנשים הזרים שבחרו לקחת את ה"דברים" שהוא הכין... לראות מה הם חושבים על ה"דבר" וליצור איתם קשר עם אופציה להמשכיות במהלכה הוא יכין "דברים" במיוחד לאותם אנשים לאור ההכרות שלו איתם... רעיון מעניין... אז... הוא התחיל לשאול אותי שאלות - שאלות לגבי "הדבר" (מה אני חושבת עליו? איך אפשר אולי לשפר אותו? אם הייתי רוצה עוד דברים דומים? מה אני אעשה איתו אם אני כבר לא ארצה אותו? למה החלטתי להשתמש בו בכלל ובאופן המסויים (מתלה לתיקים)) שפינו את מקומן די מהר לשאלות עלי (מי אני? מה אני אוהבת? ממה אני פוחדת? האם אני אוספת חפצים? נקשרת לחפצים (אמרתי שגם, אבל בעיקר לאנשים...)? מה אני עושה עם דברים שאני לא רוצה יותר? וכו') וגישושים (מה הייתי רוצה? מה אני צריכה?)... היה נחמד... הרגשתי מאוד נוח לענות על כל השאלות שלו, למרות שהכרתי אותו רק ביומחמישי... בסוף הדיבורים שלי הוא הציע שאני אבוא להקרנה (!!!) - לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון... חשבתי שזו עבודה שלו, שהוא מגיש למרצה וזהו... לא ידעתי שזה כרוך ב"הקרנה".... הוא הסביר שהם יושבים כל הכתה (שזה כולל את עומר של יואב, אייל וחברה של אייל...) ועוד כמה מרצים, וכל אחד מציג בפני הכתה את הפרויקט שלו... אופס..... לא חשבתי על זה כשקשקשתי כל כך הרבה וכל כך חופשי.... יכול להיות מביך משהו... סירבתי בנימוס להצעה לבוא להקרנה, אבל אני כבר מחכה לשמוע דרך עומר איך היה... איך יצאתי... אתמול יריב אמר לי שהוא ערך 8 דקות של סרט, שחצי ממנו זו אני - סקרנית לדעת איזה חלקים שלי הוא בחר... חייבת לראות מה יצא... ההקרנה היום... שיעבור בשלום...

* מלכת היופי וענייני גוף -

לפני שבועיים בערך גיליתי שמלכת היופי של ישראל מתאמנת איתי בחדר כושר... האמת שלא היה קשה לשער שמדובר לפחות בדוגמנית - רובנו בחדר כושר התברכנו בגוף "אנושי" והיא זכתה בגוף מושלם... אתמול היא שוב התאמנה לידי - מאוד התאמצתי למצוא משהו לא מושלם כדי לשייך גם אותה לעולם ה"אנושיים", אבל לא הצלחתי... אין עליה גרם אחד של שומן מיותר... הכל כל כך משורטט ובפרופורציות הנכונות... כמה כיף לה... מערכת היחסים שלי ושל הגוף שלי ידעה עליות ומורדות (בעיקר)... עד סוף כיתה ו' חיינו יחד בשלום... לא היתה לי שום בעיה עם הגוף שלי ולא התעסקתי יותר מדי עם איך שאני נראית... יכולתי לאכול המון בלי שמשהו ישתנה... שכנה שלי היתה מקנאת בי על זה... בין כתה ו' לז' התחילו הבעיות... אז הבנות מסביבי התחילו להתעסק בסוגיית המשקל והדיאטות... בגלל שתמיד הייתי גבוהה יחסית לבנות בגילי, באופן טבעי גם שקלתי קצת יותר מהן, ובאותו שלב זה לא היה מקובל עלי... החלטתי שאני רוצה לשקול כמוהן והתחלתי בדיאטה שקצת יצאה משליטה... זוכרת שבקיץ בין כיתה ו' לז' החלטתי להפסיק לאכול - זה היה הדרגתי - כל פעם הורדתי משהו עד שנשארתי עם מים, חסה וכדורי אקמול כדי להתגבר על כאבי הראש... בגלל שאצלנו בבית לא אכלו באותה תקופה בצורה מסודרת, כל אחד אכל מתי שהתחשק לו, לא היתה בעיה להסתיר את זה מההורים... באותה תקופה הייתי לובשת בגדים שהיו גדולים עלי תמיד בכמה מידות ככה שהיה קשה לשים לב לזה שאני מרזה ומרזה... התחושה היתה ממכרת... כל ק"ג שירד שימח אותי... השליטה נתנה לי המון כוח... בסוף הקיץ נסענו כל המשפחה לחברים בקיבוץ... אני זוכרת שכשישבנו שם לאכול ביחד ניסיתי לאכול משהו ולא יכולתי - המחסור בויטמינים או מה שזה לא יהיה גרם לחניכיים שלי לכסות את השיניים והיו לי פצעים בפה וזה כל כך כאב... מאוד ניסיתי לאכול כדי שלא ישימו לב, אבל לא הצלחתי... הורים שלי נלחצו... מיד הלכנו לרופאה של הקיבוץ שנתנה לי משחה לשים על החניכיים והודיעה להורים שלי שהבת שלהם היא סוג של אנורקסית... כשהגענו הביתה לקחו אותי לרופאת ילדים שהפחידה אותי שאם אני לא אתחיל לאכול יאשפזו אותי ויאכילו אותי בכוח... היא הסבירה לי כל פרט שקשור במחלה הנוראית הזו ורק אז הבנתי איזה נזקים אני גורמת לעצמי בשם המטרה להיות רזה... למזלי, לא היינו צריכים להגיע לשלב של האישפוזים... השיחות עם הרופאה הזו גרמו לי להבין שאיבדתי שליטה ולא השגתי אותה, כמו שחשבתי, או שהשליטה שחשבתי שיש לי בעצם הורסת אותי... לאט לאט חזרתי לאכול... זוכרת שהיתה לי מחברת שהייתי צריכה לרשום בה כל פעם מה אכלתי כדי להראות לרופאה בפגישה הבאה... זה התחיל ברישום של "שני פלחים של קלמנטינה" ו"כף גבינה לבנה" וככל שהזמן עבר הכמויות גדלו... מאז אף פעם לא חזרתי לאותו מצב, אבל זה תמיד נמצא שם... בתקופות שבהן הרגשתי שאני מאבדת שליטה על דברים שקורים איתי פניתי לכיוון של השליטה בעניין האוכל... זה מקום שבו אני הייתי הקובעת והמחליטה... בתקופות שהיה לי רע - הפסקתי לאכול, בשביל התחושה הממכרת בירידה במשקל... אבל זה תמיד היה לתקופות קצרות יחסית ועם גבולות מסוימים שהחלטתי שאני יותר לא אעבור... לפעמים זה מתחיל במקרה (חוסר זמן לאכול) וההשפעה גורמת לי לנסות למשוך עוד קצת את התחושה - פעם אחרונה שבה ספרתי ארבעה ימים בלי אוכל, רק מים, היתה כשהתחיל הקשר שלי עם תומר... כשאני מתאהבת אני מאבדת את התאבון ואז זה קרה ופשוט המשכתי עם זה כמה ימים... עד לפני שנה בערך ממש לא אהבתי את הגוף שלי... בבית של ההורים אני עדיין מתקלחת בחושך... בדירה כבר לא... הטיפולים האלטרנטיביים שעשיתי והגברים שהייתי איתם גרמו לי להתחיל לאהוב את הגוף שלי... המחמאות שקיבלתי מאותם אנשים גרמו לי להסתכל על עצמי דרך העיניים שלהם ולהשאיר את הביקורת בצד... היום אני והגוף שלי חיים די בשלום ביחד... אני כועסת על עצמי אחרי זלילות מיותרות, אבל משתדלת להיות כמה שיותר בחדר כושר ואוהבת את ההשפעה שיש לו עלי... אני מאמינה היום שזו הדרך להתמודד עם הקילוגרמים העודפים - פעילות גופנית ולא הרעבה... ההרעבה הזו הביאה הרבה יותר נזק מתועלת - באותה תקופה כל מה שהעסיק אותי היה מה אכלתי ומה עוד נשאר לאכול ואיך מחר אני אנסה לאכול פחות... התעסקתי המון עם אוכל... האכלתי את כולם מסביב כל הזמן - סוג של מבחן לכח הרצון שלי... כל היום חישבתי בראש קלוריות... שום דבר אחר לא עניין אותי... גם מבחינה פיזית היו נזקים... אני לא ממש יודעת מאיפה הכל התחיל... למה זה קרה... אחותי בתקופת הצבא היתה בולמית... לא יודעת אם זה קשור, אבל כנראה שיש איזשהוא קשר... בכל מקרה - היום אני בסדר יחסית בכל מה שקשור לענייני אכילה (אני טבעונית, אבל זה לא קשור)... אני יודעת שלמקום שהייתי בו פעם אני לא אחזור... היום יש תקופות שבהן אני יכולה לעמוד מול המראה ולאהוב את מה שאני רואה... קראתי פעם בספר של פסיכולוגיה בגרוש משפט שאמר - "בבואכם לעולם תקבלו גוף. אתם יכולים לאהוב אותו או לשנוא אותו, אבל הוא שלכם למשך כל החיים"... אני חושבת שהיום אני אוהבת את הגוף שלי בדרך כלל... זה מרגיש טוב...

* שיהיה לכם יומנפלא, סבינה...