אחרי הרבה זמן של פוסטים קצרים ובלי הרבה תוכן, אני מנסה לכתוב קצת מעבר.

ביום שישי, בשיחה עם חברים (טוב נו-החברה הכי טובה, ושני חברים שלה), שוב עלה נושא הקשר (או העדר הקשר) של אנשים בגילנו לנישואים ומשפחה. אנחנו גדלים, רואים אנשים מסביב מתחתנים, נהיים דודים, מלווים מהצד חברים, משפחה, ושכנים שנהיים הורים, ולא נכנסים לזה בעצמנו. גם כאלה שמנסים-זה מתפרק להם, מהר מדי. ניסינו להבין מה דפוק בנו*. למה כשמישהו מעלה את הנושא (גם מישהו מאיתנו) אנחנו (או לפחות חלק מאיתנו) מנסים לשנות נושא. למה השאלה-"מה עם חתונה?" עושה לנו צמרמורת/דיכאון /יאוש/תסכול וחילופין-חוסר יכולת להתחבר. חוסר אונים, כי אנחנו לא מצליחים לעמוד בציפיות של הסביבה מאיתנו.

המון תובנות לא עלו מהשיחה הזו (כי כמובן, מישהו ניסה לשנות נושא/אני סירבתי לשתף פעולה) - אבל מישהו העלה אפשרות שהעסיקה אותי בסופ"ש. הוא אמר, שכנראה הדור שלנו סובל, יותר מכולם, ממודלים לקויים שגרמו לו להתרחק מאופציה הזו. לא למהר להתחתן. מאמהות שכשהיינו ילדות אמרו לנו-אל תמהרו להתחתן כמונו. תלמדו. תעשו דברים. לפעמים נראה שלקחנו אותם יותר מדי ברצינות. נבהלנו מהם. ממה שראינו אצלם. והחלטנו לא למהר. כל כך לא מיהרנו, ונזהרנו - שלפעמים נדמה שפיספסנו את הרכבת.. שכל העניין של נישואים, ומשפחה- דילג עלינו, והעולם חזר לסידרו בדור של האחים הקטנים שלנו.

יודעת שיש בזה משהו נכון לגבי.

הורים שלי נשואים כבר מעל 30 שנה. התחתנו בתחילת שנות ה- 20. אמא זכורה לי מאז ומתמיד כמישהי מתוסכלת רוב הזמן. לא מרוצה מהחיים שלה, מרגישה מבוזבזת. שהיא לא עשתה עם עצמה מספיק לפני הנישואים. בהכל, כמובן, אשם אבא. במה שהיא לא הספיקה, במה שלא טוב לה היום. והוא - הרבה פעמים נראה לי מסכן. אומלל בנישואים האלה. לא מבין מה היא רוצה, ואיך הוא יכול לשנות. ומה עוד הוא יכול לעשות, כדי שהיא תהיה יותר מאושרת. ומחייכת. ונחמדה..

גדלתי בבית, שבו אמא אמרה לי לא למהר להתחתן. שיותר עדיף לי ככה. שהיא מקנאת בלבד שלי. שנישואים זה לא טוב.

וזה לא שתמיד לא טוב שם. אני זוכרת גם רגעים טובים ביניהם, אבל בדרך כלל - לא. האמירה שעדיף לא להתחתן, תמיד היתה שם. ועדיין נמצאת, וכנראה שאיפושהוא זה עמוק בתוכי  (אפילו היום היא סיפרה לי שהיא חלמה שמישהו זר מדבר איתה. הוא שואל אותה על הילדים שלה. והיא מתחילה בלספר עלי. והוא שואל בת כמה היא.ואמא אומרת: "32". והוא שואל: "נשואה?" ואמא אומרת שלא. ואז הוא שואל למה, והיא עונה לו שבשביל מה. שלפעמים עדיף להיות לבד, מאשר בזוג. והוסיפה שהיא מקנאת בי על זה שאני לא נשואה). 

משפטים כמו: "מה פתאום להתחתן צעירה, חתונה זה לתמיד, ואני לא רוצה להתחיל את התמיד מוקדם מדי", או "טוב לי עם הלבד שלי" אלו משפטים ששמעתי את עצמי אומרת הרבה. אולי גם לעצמי. כדי באמת להשתכנע.

אני יודעת שהיום, הרצון שלי להתחתן, נובע הרבה מהגיל שלי. מהתחושה שמשהו בי לא בסדר, אם אני עדיין רווקה. שאני כבר צריכה ללדת, ונהיה מאוחר. ו-אני פוחדת להישאר לבד. אני לא יודעת אם באמת יש דבר כזה נשואים טובים, כי מהמקום שלי, ראיתי הרבה זוגות לא מאושרים. מצד שני-גם איתי לבד אני לא תמיד מאושרת, ואני יודעת שבזוגיות יכול להיות גם טוב (ע"ע החבר שלי). השאלה אם זה נשאר אחרי שמתחתנים. ומה עדיף. ואם יש מישהו שיוכל לאהוב אותי תמיד. ואני אותו. ויהיה לנו יותר טוב ביחד מאשר לבד.

* הפוסט נכתב בלשון רבים, אך אינו מתיימר לדבר בשם כל בני השלושים, אלא בעיקר נסיון להבין מה הקטע שלי, ושל כמה אנשים במצבי שאני מכירה.