אני לא מצליחה לזכור את המספר שלה.

היא זכרה אותו בעל פה.

לפני שנה ישבתי איתה בסלון. היא (שוב) הראתה לי אותו ואני זוכרת שניסיתי לשנן כדי לזכור.

אני חושבת שזה התחיל ב-10, אבל לא בטוחה.

שמעתי פעם על מישהי שקעקעה את המספר של אמא שלה על הזרוע. קצת חולני, אני יודעת, אבל..

אני מודה שבשבועיים האחרונים חשבתי שאולי הייתי צריכה גם. כדי לא לשכוח.

חבר שלי אמר שזה רעיון מטורף. כנראה שהוא צודק.

מניחה שכשהכינו אותה לקבורה חתכו את חתיכת העור הזו עם המספר, כי אומרים שזה מה שעושים לקעקועים.

שלושה מהסבים סבתות שלי היו עם מספר.

זוכרת אותי כילדה מחפשת מספרים על ידים של אנשים מבוגרים. סימן שהם כמו סבא והסבתות שלי.

רק אחרי הרבה שנים הבנתי שלסבא ולסבתות היתה ה"פריווילגיה" להיות באושוויץ, כי זה המקום בו שמו מספר על האנשים.

המקום היחיד שנתקלתי בזה חוץ מידיים של אנשים זקנים כשהייתי ילדה היה הגב של הפרות ברפת. זה היה לי מוזר.

עוד משהו שאני זוכרת ממני כילדה זה שידעתי ש"נאצים" זה דבר רע. זוכרת שבגלל זה שנאתי "נעצים". זה היה נשמע לי דומה מדי ומשהו שחייב להיות רע.

סבא וסבתא מהמושב לא דיברו הרבה על השואה.

עם סבא בכלל היה קשה לנהל שיחות כי הוא כמעט לא ידע עברית, אבל כולנו ידענו בגדול מה קרה. כנראה מקרובי משפחה-

סבא היה במהלך המלחמה במחנה עבודה. הוא היחיד בלי המספר על היד.

הוא איבד הורים ושלושה מששת האחים שלו במלחמה. ואחיינית. ו-אשה. בהריון.

עכשיו בשבעה מצאנו כמה תמונות שלה שהוא הצליח להביא משם. ותמונה מדהימה שלהם ביחד.

היו גם כמה תמונות של אחיות של סבא, והאחיינית, ושל אח, בחור יפיפה שהיה שחקן כדורגל מוכר בהונגריה. 

הדבר היחיד שיכולנו לקשר למלחמה בהתנהגות של סבא היה ההרגל שלו לשמור ה-כל. הבית מלא קופסאות ריקות של כל דבר. אסור היה לזרוק כלום.

סבתא היתה מדברת יותר. על החיים לפני ואחרי המלחמה. פחות על המלחמה עצמה.

גם היא איבדה שם בעל. והורים.

היו שני סיפורים שהיא היתה חוזרת עליהם הרבה-הסיפור על הפגישה שלה עם האחים שלה אחרי המלחמה בבית. תמיד היתה זולגת כשהיא היתה מספרת על זה. למזלם הגדול היא ושני האחים שלה שרדו את המלחמה. האח הרביעי עלה לארץ לפני המלחמה.

הסיפור השני, שהיא חזרה עליו הרבה בשנה האחרונה, כשהזיכרון כבר תעתע בה, הוא הסיפור על הפרידה מאמא שלה. הם הגיעו לבירקנאו. עמדו ברחבה והתחיל המיון של האנשים. היתה איתן שכנה עם התינוק שלה. הן ידעו שמחפשים אנשים שיכולים לעבוד. לא היה להן מושג מה קורה עם אלה שלא יכולים. הן האמינו שהמבוגרים והילדים הולכים פשוט להיות במחנה ולא לעבוד. סבתא שלי אמרה לאמא שלה שהיא צעירה וגם השכנה, וביקשה מאמא שלה לקחת את התינוק של השכנה וללכת לאיפה שהולכים האנשים שלא צריכים לעבוד. שלא כדאי שהיא תצטרף לעובדים. אמא של סבתא לא רצתה. היא רצתה לבוא עם האנשים שהלכו לעבוד, אבל סבתא דאגה לה והתעקשה. ממש דחפה לה את התינוק לידיים כדי שתלך לאן שהולכים האנשים האחרים. שתנוח. סבתא זוכרת שהן ממש התווכחו. בסוף אמא שלה נכנעה, אבל סבתא אומרת שהיא הביטה בה במבט כועס כשסבתא והשכנה התרחקו לכיוון האנשים שהופנו לעבוד. זה המבט האחרון שהיא זוכרת. אחרי זמן קצר סבתא והשכנה שמו לב לעשן שחור שעולה מכמה בניינים. הן גם הריחו ריח רע. סבתא שאלה את הנשים הותיקות יותר מה זה העשן הזה ולמה הריח. אמרו לה ששם נמצאים המבוגרים והתינוקות. ששורפים אותם. ככה נודע לסבתא על הזוועה הנאצית. על המשרפות. מאז היא היתה אכולת רגשות אשם. היא האשימה את עצמה שבגללה אמא שלה מתה. אם היא לא היתה מתעקשת אולי אמא שלה היתה באה איתה לעבוד ולא הולכת עם תינוק בידיים למשרפות. בשנה האחרונה סבתא היתה מבולבלת. היא היתה חוזרת שוב ושוב על משפטים כי היא שכחה שהיא אמרה אותם. אני זוכרת אותה מספרת לי את הסיפור הזה שוב. ושוב ושוב. במרווחים של כמה דקות. לפעמים רק את המשפט האחד: "אני לא אשכח את המבט שלה. היא כעסה עלי. בגללי היא הלכה לשם". ובוכה. נורא לחשוב כמה סיפורים נוראיים כאלה יצרה המלחמה המזעזעת הזו.

ועדיין, אחרי כל הזוועות. והדברים הקשים שהאנשים האלה עברו-סבא וסבתא שלי היו אנשים נפלאים. מלאים באהבה. וחייכנים. הם הצליחו לבנות חיים חדשים. ולהנות מדברים. זכיתי בסבא וסבתא מקסימים. חבל שהם אינם..

אתמול דוד שלי שלח לי תמונות אחרונות שהוא צילם את סבתא. הוא בא אליה ביום שישי, שבועיים לפני שהיא שברה את הרגל, וצילם אותה מדליקה נרות שבת. אני מניחה שאני עוד אכתוב עליה איזשהוא פוסט כאן, אבל בינתיים אני שמה פה את אחת מהתמונות של סבתא'לה שלי. הסבתא הקטנה והרגישה שלי, שבזכות הגנים שלה אני זולגת פה עכשיו -

לזכר סבא וסבתא ועוד סבא וכל בני המשפחה שלי שנספו בשואה.