למי שעדיין לא אמרתי לו – אתמול הייתי בסרט מדהים ... "החיים בלעדי" (“my life without me”) (בימוי – למי שהפרט הזה מעניין אותו – איזבל קואיסט) (וסליחה בפני כל מי שחשבו שמדובר בפוסט של טרום התאבדות או משהו כזה...)

מזמן לא הייתי בסרט כל כך טוב... סרט שכל כך השפיע עלי... המון מומלץ... הגעתי הביתה וכתבתי ביומן שלי את כל התסריט... חשבתי לשתף אתכם, אבל לא בא לי להרוס לגמרי למי שיבחרו לראות את הסרט, אז אני רק אספר לכם עליו באופן כללי ואשתף אתכם במחשבות שלי לגבי הסרט וברגעים מיוחדים בו...

אז על מה הסרט – אני לא אנסה לנסח מחדש תיאור כללי של הסרט, ואצטט בפניכם את התיאור שלו בחוברת של הסינמטק (ההערות בסוגריים – תוספת שלי) –

"חודשיים, כך מנבא הרופא, נותרו פחות או יותר לאן (שרה פולי המצויינת), לפני שהסרטן יכריע אותה. וכך, ללא הכנה מוקדמת, בגיל 23, כשהיא ובעלה (דון – שאותו משחק סקוט ספידמן – "בן" מ"פליסיטי" הזכורה לטוב) גרים בקרוואן בחצר האחורית של הוריה ומפרנסים בקושי שתי ילדות קטנות (פני ופטסי), היא צריכה לארגן מחדש את מעט הזמן שנותר לה. היא עושה לעצמה רשימת מטלות (פירוט בהמשך), אישיות מאוד, שתתן לה ולו במקצת, תחושה שמיצתה את החיים האלו. אחר כך, לא תמיד עם כל האנרגיה הנדרשת, היא יוצאת לממש את התכנית ומגלה שהנמנום בו עברו עליה חייה מתפוגג ויצר החיים מתעורר בה.

דרושה מיומנות רבה כדי למנוע מעלילה מלודרמטית שכזו מלגלוש אל הסנטימנטלי. איזבל קואיסט מגלה שליטה מרשימה בהנעת גלגלי העלילה ובניצול מוצלח של הנוכחות האניגמטית של שרה פולי. פולי, אותה פגשנו לראשונה ב"מתיקות שאחרי", מגלה גם כאן את יכולתה למסור רגשות עצומים במינימום של הבעה. מכאן נובעת עוצמתו של המהלך הרגשי המניע את הדמות הראשית וסוחף אחריו את הצופים למערבולת שעלולה אף להסתיים, באופן מפתיע למדי, בתרועת ממחטות".

הערה – לא מבינה את השימוש ב"באופן מפתיע למדי" במשפט האחרון... כשקוראים על מה הסרט למה שהבכי יהיה דבר מפתיע?...

בכל מקרה – התיאור הזה שכנע אותי שהסרט שווה צפיה... ולא התאכזבתי... את כל הסרט ביליתי בניגוב דמעות וחיוכים... פשוט ככה... המון קטעים כל כך עצובים שמשולבים באמירות וסיטואציות מצחיקות... הדמעות עוד לא התייבשו, וכבר מחייכים, צוחקים... החיוך עוד מרוח על הפנים וכבר שוב הדמעות זולגות... איך אני אוהבת סרטים שכל כך נוגעים בי... לפי משיכות האף בקהל ופרצי הצחוק, אני לא היחידה שהגיבה ככה...

המחשבות שלי בעקבות הסרט –

* האהבות של אן – בחיים הקצרים של אן היא זכתה ששני גברים מקסימים יאהבו אותה... בעלה, איש שחוץ מהחיצוניות המצוינת שלו, כל כך אוהב אותה... כל כך מאושר איתה... בתחילת הסרט היא מגיעה מאוחר הביתה מהעבודה... נכנסת למיטה, קפואה מקור... הוא מתעורר וניגש לחמם לה את כפות הרגליים... הוא נושף עליהן ומשפשף אותן כדי שלא יהיה לה קר... היא אומרת שכל הגוף שלה קפוא והוא מכסה אותה בגוף שלו, החם... לא יודעת מה איתכם – בעיני זה מקסים... הוא איש אוהב... מחבק... אבא נפלא... יש שיר שהוא אוהב שהיא שרה לו... את הקלטת שהיא מכינה לו לפני שהיא מתה היא מסיימת בלשיר לו את השיר... בסוף היא מתנצלת על הזיוף שלה, אבל צוחקת ואומרת שבעצם ככה היא שרה תמיד והוא אהב את זה עם הזיוף שלה...

האהבה השניה – לי. דרך לי אן מגשימה שתי משימות – האחת: לשכב עם גבר אחר (היא עם דון מלפני גיל 17, אהבה ראשונה, איש ראשון ואחרון). השניה – לגרום למישהו להתאהב בה. בפעם הראשונה הוא ראה אותה בבית קפה, כשהיא ישבה וכתבה במחברת את המשימות שלה. אחר כך הם נפגשו במכבסה. הוא הלך להביא לה קפה ובינתיים היא נרדמה. הוא טיפל בכביסה שלה וישב כל הלילה והסתכל עליה. בהתחלה הכסא שלו היה רחוק, אבל ככל שהזמן עבר הוא התקרב אליה יותר ויותר… היה ביניהם מה שנקרא – "רומן", אבל למרות שלפי ההגדרה במילון היא בגדה בבעלה, אין שום תחושה של כעס עליה על הבגידה הזו… נוצר ביניהם קשר מדהים… בפעם הראשונה שהיא באה אליו ירד גשם חזק בחוץ. היא התקשרה שהיא בדרך והוא יצא לחכות לה בחוץ… מתפתח ביניהם קשר כל כך יפה… באחת הסצנות הם יושבים מחובקים על הריצפה אצלו בדירה והיא מבקשת שהוא יקריא לה קטע מספר… היא פותחת עמ' באחד הספרים שמפוזרים מסביב ("to the wedding") והוא קורא לה משם כמה משפטים (כמה מקסים...) – המשפטים האלה מספרים את הסיפור שלה (אותו היא מסתירה מכולם, דרך אגב) והיא זורקת את הספר הצידה... לפני שהיא מתה הוא לוקח אותה למסעדה ומספר לה שם על כל המקומות שהוא היה רוצה לקחת אותה אליהם... העיניים שלה מתמלאות בדמעות והיא אומרת לו שהיא אף פעם לא תגיע לאותם מקומות... לפי דעתי אחרי זה היא מגלה לו על החיים שלה (לא על המוות הקרוב), אחרי זה הוא מספר לה כמה הוא אוהב אותה – אומר שיש לו את כל התסמינים (אושר... ופחד... געגוע... רצון שיהיה לה טוב...) איזה מזל יש לה... בחיים כל כך קצרים שתי אהבות כל כך גדולות... יפות... אני לא מצליחה לגרום לאף אחד שאני רוצה להתאהב בי...

* המשימות של אן – אחרי שנודע לה שהיא עומדת למות, אן הולכת לבית קפה וכותבת משימות במחברת – אני חושבת שאני זוכרת את כולן ואני עומדת לפרט, אז מי שיש לו בעיה עם זה, שיוותר, או ידלג לקטע הבא – היא כותבת בכותרת – "דברים לעשות לפני שאני אמות". הרשימה נראית כמו הרשימות שאנחנו כאן בבלוגים עושים – "רשימות לעשות..." אנחנו פשוט לא יודעים כמה זמן יש לנו למלא את כל המשימות והיא ידעה... לנו נראה שיש לנו את כל החיים להספיק אותן...

המשימות של אן (תסלחו לי אם ישנם אי דיוקים) –

1.  להגיד לבנות שלה כל יום וכמה שיותר שהיא אוהבת אותן.

2.  להכין לבנות קלטות עם ברכות / מסרים לכל יומולדת עד גיל 18.

3.  לגרום למישהו להתאהב בה.

4.  לשכב עם גבר אחר.

5.  לנסוע לנופש במקום מסויים.

6.  לעשות משהו עם השיער שלה ולבנות ציפורניים.

7.  לעשן ולשתות בלי הגבלה.

8.  לבקר את אבא שלה בכלא.

9.  למצוא מישהי ש"תחליף" אותה – שתתפוס את המקום שלה בבית.

חלק מהמשימות היא מצליחה להספיק לעשות (להגיד לבנות שהיא אוהבת אותן, להכין קלטות, לגרום למישהו להתאהב בה, לשכב עם גבר אחר, לבנות ציפורניים, לבקר את אבא שלה, למצוא מישהי שתהיה שם במקומה)... חלק לא (הנופש)... על חלק היא מוותרת (השיער)... חלק נוספות (קלטות לכל אחד מהאנשים שקרובים לה)... כמו כולנו, אה?!

* הקלטות – פריוילגיה שיש בדרך כלל רק לאנשים שיודעים שהם עומדים למות... להשאיר מסרים לאנשים מסביב... להגיד להם דברים שתמיד חשבנו בקשר אליהם, אבל לא חשבנו שצריך להגיד... היינו בטוחים שזה ברור... איזו טעות... בסוף הסרט שומעים אותה מדברת ורואים איך כל אחד מקיים את מה שהיא ביקשה ממנו... למשל – אמא שלה, אשה עם היסטוריה של חלומות מנופצים ושנאה גדולה לעולם – בקלטת היא אומרת לה שתפסיק לכעוס על כל העולם... שתתחיל לחיות... להנות... בסוף רואים את האמא יפה וזוהרת... יושבת עם גבר בבר... מתחילה לחיות... או לי (המאהב) – כשהיא באה אליו היא מגלה שאין לו שום רהיטים בבית. היא מבינה שהאשה שהיתה שם קודם עזבה עם הרהיטים והוא, מתוך מחשבה שיבוא יום והיא תחזור עם הרהיטים, לא קנה חדשים... בקלטת שלו היא אומרת לו לצבוע את הדירה בלבן ולקנות רהיטים. היא אומרת שזה בשביל האשה שתבוא אחריה, כדי שהיא לא תברח ותישאר שם כדי להכיר אותו, כי לא כולן מטורפות כמוה ויקבלו אותו עם המוזרות שלו...

* המחלה של אן – סרטן – כשהרופא מספר לה על המחלה הוא אומר לה שיש לה סרטן בשתי השחלות. הוא התפשט לבטן וכבר נמצא בכבד. הוא אומר לה שאם היא היתה מבוגרת היו יכולים לנתח אותה ולנסות להציל אותה, אבל היא צעירה מדי... התאים צעירים ומתפשטים בקצב מהיר... מחלה נוראית... לא חושבת שיש מישהו בעולם שהמחלה הזו לא נגעה בו... לי מת דוד בן 8 כשהייתי בת 4, מלוקמיה (אח של אמא). סבתא שלי נלחמת במחלה הזו כבר המון שנים... גם תמיר היה חולה בסרטן – הוא סיפר לי את זה בשיחה הראשונה שלנו, שנמשכה כמעט עד הבוקר... סרטן בעצמות... בגיל 18... גילו לו את זה בגיבוש לקורס טיס... הוא יצא מזה... היום הוא נחשב בריא... עובר בדיקות כל כמה חודשים כדי לוודא שזה לא חזר (קראתי באינטרנט שמדובר בסוג סרטן שיש לו נטיה לחזור, ביחוד כשהוא מגיע פעם ראשונה בגיל כל כך צעיר...) אמא של תמיר מתה מסרטן כשהוא היה תינוק... גם אחותו נפטרה מסרטן... איזה משא כבד בשביל "ילד" בן 23... כשרואים אותו אי אפשר בכלל לדמיין מה יש בעבר שלו... הוא מקרין כזו אופטימיות... המון שמחה... המון תמימות... אבל אולי זה גם מה שביגר אותו... לפעמים היה כל כך קשה להאמין שהילד הזה קטן ממני בשבע שנים...

* יודעת שזה אולי נשמע סרט מאווווד מדכא, אבל הוא לא... הוא מתובל בכל כך הרבה משפטים מצחיקים וסיטואציות משעשעות (למשל יש קטע שאן מסתובבת בסופרמרקט. היא חושבת לעצמה שבסופרמרקט אף אחד לא חושב על המוות. ואז... רואים את האנשים בסופרמרקט רוקדים בסגנון של מחול קלאסי... בלט... כמה מצחיק... או למשל בהתחלה של הסרט, כשאן חוזרת הביתה עם אמא שלה ושומעת בטייפ קלטת שמלמדת איזושהיא שפה, אמא שלה שואלת אותה למה היא לא שומעת מוזיקה כמו אנשים נורמלים. אן עונה לה שאין אנשים נורמלים... האמא שותקת... כשהן מגיעות הביתה, לפני שהאמא נכנסת לבית שלה, היא זורקת שם ואומרת ש"הוא" נורמלי... אכן, נדירים האנשים ה"נורמלים" בעולם... אלו רק שתי דוגמאות אבל הסרט מלא בקטעים כאלה...) ... האושר של הדמויות מדבק...

* מסיימת בקטע מביקורת שקראתי על הסרט - "סרט קטן ומרגש עם תסריט טוב ומשחק מצויין" ומה שנשאר לי להגיד זה – רוצו לראות...

מקווה שהצלחתם להחזיק מעמד עד הסוף... יצא ארוך... אז מי שהגיע לכאן – המשך יומנפלא... סבינה...