זה התחיל בבוקר.

התחלתי להתאפר וגיליתי ששכחתי בירושלים את מברשות האיפור שלי. מברשות איפור של אמא הן לא שיא האיכות.

רציתי לצאת למסע חיפוש סנדלים ואמא הודיעה שהיא רוצה לעשות עוד כמה סידורים באזור.

עשיתי קו על יעד חיפושים אחד.

האמת שלא ממש היה סיכוי למצוא סנדלים כשאחותי הבריזה מהחיפושים, אבל החלטתי לנסות בכל זאת.

אחרי כמה מדידות שגרמו לי להרגיש שיש לי רגל גדולה ומכוערת, הרמתי ידיים.

את הנסיעה החוצה מהקניון כבר ליוו כמה דמעות על ההברזה של אחותי שגרמה לחיפושים האלה להיות נדונים לכשלון מראש. 

החלטתי ללכת על משהו שיגרום לי לתחושת סיפוק שסוף סוף אני עושה אותו-לקנות דיבורית לנייד כדי להפסיק לדבר עם הרמקול.

כשהגעתי למקום בו זכרתי שסלקום היו, גיליתי שהם כבר לא.

הלכתי לחפש אותם במקום החדש.

מצאתי אותם, אבל כמובן שאין דיבוריות במלאי.

וגם את הבעיה של הורדת הרינגטונים שמעצבנת אותי, הם לא יכלו לסדר שם. יופי.

המשכתי לחנות של החיות לקנות אוכל לחתול. באופן לא ממש מפתיע לא היה מה שחיפשתי.

כשלחיצה לא ברורה על הנייד גרמה לו לכתוב הודעות בג'יבריש, הבנתי שמשהו לא בסדר עם היום הזה.

אימפריה (הסופר) היתה נקודת האור היחידה. כל מה שחיפשתי היה שם (חוץ מחלב סויה בטעם וניל, אבל החלטתי להסתפק בטעם בננה ולא לראות בפרט הזה עוד כשלון).

כשנכנסתי לאוטו עשיתי קוד לא נכון של האימוביליזר והאוטו עשה את עצמו מתניע ונכבה בצורה מלחיצה, כאילו הלך המצבר.

לפני שהתחלתי לבכות ולהתקשר לאבא שיבוא להציל, ניסיתי שוב את הקוד והפעם זה היה בסדר.

בבית גיליתי שמים שאבא קנה לי לפני שבוע נעלמו. אני לא אוהבת מים מהברז, אז הבנתי שכנראה אני אמות מצמא בסופ"ש הזה. בינתיים אני חיה, אבל כואב לי הראש.

כמה רגעים בהם חשבתי שאני לא אוכל להגיע לחבר ופצע מעצבן על הסנטר שברו אותי לגמרי והתחלתי ליילל על השטיח בחדר.

אבא שכנע אותי לקחת את הסוברו שאני לא ממש אוהבת, והחבר הזכיר לי שלמרות היום המגעיל הזה יש שם מישהו שאוהב אותי, אז אספתי את עצמי כי כנראה שבכל זאת נשארו כמה דברים טובים בעולם ולא הכל נגדי.

אז עכשיו אני באירגונים.

אחר כך נוסעת.

אם הקארמה השלילית הזו עוד מרחפת מעלי ואני אסיים את היום הזה בתעלה לצד הכביש, תדעו שזה היה כתוב מראש.

מזל שמחר יום חדש (אם אני אגיע אליו..)