אתמול היתה אזכרה לסבא... הסבא הראשון שמת לי... לפני שנה...

הביקור בבית הקברות הזכיר לי דברים...

כשהייתי בת 4 מת דוד שלי מסרטן. הוא היה אז בן 8... בלוויה לא הייתי, מן הסתם... אבל אני זוכרת שאהבתי את האזכרות שהיו בשנים הראשונות... בתור ילדה מאוד אהבתי שפתאום, בלי חג או אירוע משמח אחר, פתאום מתקבצת כל המשפחה להמון שעות של ביחד... בהתחלה לא היו לוקחים אותי לאזכרות, והייתי מחכה חסרת סבלנות שכולם יחזרו כבר "משם" ויבואו לבית של סבא וסבתא... הייתי כל כך מאושרת... ויחד עם זה לא יכולתי שלא להבחין בעובדה שסבתא לא שמחה ביום הזה כמוני... היא תמיד חזרה עם עיניים אדומות מבכי מהמקום שהם הלכו אליו... אני בטוחה שהיא לא היתה היחידה שבכתה, אבל את העיניים שלה אני זוכרת... למרות שהיא היתה עם משקפי שמש... הייתי מציצה מהצד ויודעת שהיא בכתה ועדיין... כשקצת גדלתי כבר יכולתי להבין את המשמעות של הנוכחות של כולם... קלטתי שזה בגלל שדודו מת... הדוד האהוב שפתאום נעלם לי...  ואז התחלתי להיות עצובה בימים האלה... גם כי התגעגעתי לדודו, אבל אני זוכרת את עצמי בורחת באמצע לחדר בקומה למעלה ובוכה מהפחד שיבוא יום והסבים וסבתות שלי ימותו... מוזר, לא?!... ילדה קטנה שבוכה באזכרות של הדוד שלה מפחד של לאבד את סבא ו/או סבתא... כשגדלתי עוד קצת - התחילו לקחת גם אותי לאזכרות... הייתי עומדת שם, בצד ובוכה... מגעגוע לדודו ומפחד לגבי העתיד... פחד משתק לאבד את האנשים שאני אוהבת... והייתי באה הרבה לקבר עם סבתא... לנקות אותו ולשים פרחים חדשים... והכרתי את כל ה"שכנים" של דודו - האח של סבתא שמת צעיר בתאונת דרכים... והילדה הקטנה, שאף אחד לא בא לקבר שלה, אז סבתא אימצה אותה (ידעתם שאפשר "לאמץ" אנשים גם אחרי המוות?...) והיתה מנקה תמיד גם את הקבר שלה ושמה עליו חלק מהפרחים שהבאנו לדודו ולאח של סבתא (דודו גם הוא...)... והיה את הקבר ההוא ששמו מחוץ לגדר, וכששאלתי למה הוא רחוק מכולם, אמרו לי שהוא של איש שהתאבד... וכל כך ריחמתי עליו, כי היה לו מספיק רע בחיים בשביל להחליט להתאבד, וגם אחרי שהוא מת כאילו זרקו אותו בצד, בלי "חיבוק" של הקברים האחרים, חיבוק שאם היה מגיע מאנשים כשהוא היה בחיים, היה אולי משנה את הסוף שלו... בכלל, גיליתי שמאוד מעניין להסתובב בבית קברות - להסתכל על הכיתוב על המצבות... על הצורות שלהן... אני תמיד בדקתי ובודקת את הגיל בו האיש מת... יש קברים שהייתי מתעכבת לידם וממציאה סיפור חיים לאיש שנמצא שם... מי הוא היה ואיך האנשים סביבו התמודדו עם העזיבה שלו...

ליד הקבר של דודו ובכל בית הקברות יש הרבה עצים, ואני זוכרת שאחת התהיות הראשונות שלי היתה לפשר התופעה הזו... בבית ספר לימדו אותנו שעצים הם סימן לשורשיות... כשאנשים מתיישבים במקום חדש הם נוטעים עצים, כדי להגיד - "אנחנו כאן, ומתכוונים להישאר הרבה זמן..." כשהייתי קטנה מאוד האמנתי בתחיית המתים... האמנתי ורציתי שיבוא יום ודודו יחזור אלינו ואיתו שמחת החיים שהיתה בבית של סבתא וסבא... מתוך האמונה הזו היה לי קשה לקבל את העובדה שנוטעים עצים בבתי קברות - הלא לאף אחד אין כוונה להישאר שם (ככה חשבתי) - זה מקום זמני בדרך לחזרה...

היתה תקופה ארוכה שהייתי מדמיינת את היום שבו דודו יחזור... קצת מאובק משנים מתחת לאדמה, אבל אותו ילד בן 8, כי הרי שם לא גדלים... נשארים באותו גיל שבו מתים (שוב, ככה חשבתי...) - והיה לי מוזר שאני אהיה יותר גדולה ממנו... אבל ידעתי שגם אם המראה שלו יהיה מפחיד, אני אהיה כל כך מאושרת שהוא יחזור... כמה זמן לא חשבתי על זה...

עם השנים המחשבות על דודו הלכו ופחתו... האזכרות נהיו יותר קטנות... הצטמצמו למינימום של אנשים... המון זמן כבר לא הייתי בקבר שלו... לפחות שנתיים... אבל מידי פעם, אני חושבת עליו... על הדוד שהיה אמור להיות לי... השנה הוא היה אמור להיות בן 34... מתארת לעצמי שיכולנו להיות חברים כל כך טובים...

אתמול היתה האזכרה של סבא... והלכנו לקבר... בכניסה לבית הקברות, על הקיר של אחד המבנים, עומדת תפילה של תחיית המתים... קראתי אותה וחייכתי... נזכרתי באמונה ההיא, מאז, וחשבתי שאולי זה באמת נכון... ויקרה... ופתאום כל המחשבות ההן חזרו והציפו אותי, אבל ממקום אחר... בוגר יותר... ולפני שכולם הגיעו לקבר הסתובבתי עם אחי בין הקברים האחרים... וקראנו את מה שכתוב על המצבות, כמו פעם... בבית הקברות שבו נמצא דודו... ואז הרב אמר דברים... והיה מוזר להסתכל על המצבה של סבא ולחשוב שהוא שם... מתחת לאבן... וסבתא (השניה, לא אמא של דודו) בכתה... ואחותי... אבל אני לא... וכשזה נגמר שמנו אבנים על הקבר - אבנים שאומרות - "היינו כאן"... ואני לא יודעת למי מנסים להגיד את זה... לאנשים אחרים, שיבואו וידעו שביקרנו?... למה?...

ושטפנו ידיים ביציאה מבית הקברות ונסענו לבית של סבא וסבתא... למפגש משפחה משמח ואוהב... שיחבק את סבתא ברגעים הכל כך קשים...

מוותרת על ה"שמחות" האלה... רוצה שכולם ישארו... שאף אחד לא ימות לי יותר... לא לפני...

שבת שלום לכולם... מצטערת אם הכנסתי אליה קצת עצב... כתבתי בלי לדעת מה יצא, והתוצאה לפניכם...

                                              סבינה...