לילה גדוש שברי חלומות.

כנראה בגלל שנכנעתי לעייפות ולמותשות והחלטתי לקחת מהכדורים משרי השינה שלי אחרי כמה לילות מוטרדים שהתעוררתי בהם כל הזמן.

שני קטעים שאני זוכרת-

במטבח של הבית.

אבא ועוד איש מספרים שעשו עוד סדר בבית של סבתא.

אומר כל מיני דברים על דפים של חשבונות בנק וכאלה.

אני מדפדפת בתיקיה עם ברכות ותמונות,

ואז בדיוק כשאני נתקלת בתמונה בשחור לבן, שיש בה אשה גדולה ויפה מחזיקה תינוקת (המוטיב הזה עוד יחזור), ואותי יושבת על כסא. נערה זקופה ויפה. ואיזו הקדשה שרשום עליה משהו כאילו ממטפלת שהיתה לי לבעיות אכילה (לא קרה במציאות. ההקדשה. והמטפלת היתה רופאה שפגשתי כמה פעמים)- הוא מספר לי שהם גילו שלסבתא היתה הוראת קבע. שמסתבר שמאז מה שקרה לי, היא היתה תורמת באופן קבוע לאיזשהוא מקום שמטפל בנערות אנורקסיות. הסתכלתי עליו מופתעת, והוא שאל אם משמח אותי לדעת. אמרתי לו שזה מרגש אותי.

(מציאות: סבא וסבתא היו אנשים טובים שתרמו לכל עמותות של אנשים עם בעיות (עיוורים/משותקים) לאורך כל השנים. ידענו את זה גם כשהם היו בחיים, כשנתקלנו בקבלות שהיו שולחים להם בדואר וכאלה. מסבתא "ירשתי" את ה"תרומה" לאמני הציור בפה וברגל. אני כותבת "תרומה" כי אני פשוט אוהבת את הדברים שהם עושים וקונה מהם כל שנה לוחות שנה, סימניות וכאלה. כאילו-לא תורמת סתם בשביל התרומה כמו סבתא, שהם מיוזמתם היו שולחים לה כרטיסי ברכה ולוחות שנה על התרומות שלה).

לאורך ליל החלומות ההזוי הזה היה דבר שחזר על עצמו. ניחשתם נכון-התינוקת.

היא צצה בהרבה מהתמונות בחלומות. לפעמים סתם ברקע. לפעמים עלי. תינוקת מתוקה מאוד.

זוכרת קטע שהיא משחקת על הרצפה לידי כשאני עסוקה במחשב ואמא שואלת אותי איך אני יכולה להתעלם מיצור כל כך מקסים ולהיות עסוקה בשלי. אז הרמתי אותה על הידיים ונשביתי במתיקות שלה. קטע אחר היה שהיא משחקת באיזשהוא סל מקש ופתאום אני רואה שמטפס עליו עכביש ענק (מהסרט ארכנופוביה). וקוראת לאמא להרוג אותו. היא הורגת (הוא מתחלק לשלושה עכבישים נפרדים כשהורגים אותו). ואני קוראת לאבא לזרוק את הפגרים.

תודו-מוזר.

עכשיו אני אלך ללמוד קצת על חובת הציות והגנה תרבותית. כי זה "מאוד" חשוב.

ניפגש אחרי המבול.