קמתי בבוקר... חושבת מה לכתוב כאן היום... ולא היה לי רעיון... זה לא שלא קורה כלום, להיפך... אבל... יש דברים שעוד אי אפשר לכתוב עליהם...

בכל מקרה - כנראה, שהעולם מתחשב באנשי הבלוגים, וכשהם חשים שאין מה לכתוב הוא מספק להם חומר לכתיבה -

כשרציתי להראות לנהג את ה"חופשי חודשי" גיליתי שהארנק איננו... מכיוון שמדובר בנהג קבוע ונחמד לא היתה בעיה עם הנסיעה, אבל התחלתי להילחץ... חשבתי וקיויתי שהארנק בסופר... זה המקום האחרון שבו אני זוכרת אותי ואת הארנק שלי ביחד... יש לי נטיה לשכוח שם דברים (התיק של החדר כושר... נעליים... צרור מפתחות) - אבל לרמה של ארנק עוד לא הגעתי... עד היום הם תמיד שמרו לי את הדברים ששכחתי בקופה הראשית, אבל הפעם חששתי שזה לא יקרה... ארנק הוא יצור יותר מעניין מנעליים או בגדים ומגבת, ויש סיכוי שמי שהכיר את הארנק שלי החליט לאמץ אותו - יצור חמוד... נפוח משהו... מלא כרטיסים צבעוניים, אוסף של מטבעות של 5 ש"ח (בשביל המכבסה), כמה שטרות, פתקים וקשקושים... האמת שכבר אתמול בערב בסופר צחקתי על חוסר הזהירות שלי ליד הקופה - שמתי את הדברים ליד הקופאית ובזמן שהיא עשתה את החשבון הלכתי לאיטי להחזיר את העגלה למקום... כשחזרתי, מרחוק, ראיתי שהארנק שלי עומד על הדלפק שליד הקופה... חייכתי אליו, וחשבתי שאנשים בטח חושבים שאני לא בסדר שהשארתי אותו שם לבד... חצי פתוח... שילמתי והלכתי לחדר כושר...

הגילוי על האבדן היה בשעה 7:00 בבוקר... ידעתי שבשעה כזו הסופר לא פתוח... התחלתי לעשות רשימה של כל הדברים שאני אצטרך לשחזר על מנת לחזור לחיים של "לפני"... לא יכולתי לחשוב על משהו אחר... רק התפללתי שהארנק יהיה שם, בסופר... בקופה הראשית... היכן שהיו כבר התיק, והנעליים, והמפתחות... אם חפצים יכלו לדבר - בטח הדלפק היה מאוד משועשע לפגוש עוד משהו ששייך לסבינה... בטח היה חושב שמדובר ביצור מרחף משהו (אני?)... ניסיתי לקרוא תגובות שהגיעו מאז שיצאתי מהעבודה אתמול, אבל לא יכולתי להתרכז... ב-7:16 התקשרתי לסופר... ענה לי מישהו ואמר שהוא רק נכנס ושאני אתן לו כמה דקות להתארגן והוא יבדוק אם הארנק שלי שם... נתתי לו בדיוק 2 דקות וב-7:18 התקשרתי שוב... הפעם ענתה לי מישהי...

(אני בקול רועד): אולי במקרה מצאתם אתמול ארנק...

היא: איך קוראים לך?

אני (בלחש): סבינה (טוב, אמרתי את השם האמיתי, כי "סבינה" לא היה עוזר, אבל אתם מבינים...)

היא: אבל התקשרתי אליך אתמול בערב להודיע לך... הרשיתי לעצמי לפתוח את הארנק, לחפש מספר טלפון, התקשרתי להשאיר לך הודעה שהארנק פה ומתי אנחנו נמצאים כאן ואת יכולה לבוא לקחת אותו (היא לא משקרת... בדקתי...).

אני (בפליאה): באמת? הודעה? לא היתה לי שום הודעה בפלאפון...

היא: לא בפלאפון, בטלפון הרגיל...

אני (כבר נושמת רגיל, ואפילו קצת מחייכת): אה... הוא... טוב, אני לא שומעת את ההודעות שם... הן אף פעם לא בשבילי...

היא (בטח לא ממש מבינה את ההומור): טוב... אז תבואי לקחת, זה פה...

אני: בסדר... יותר מאוחר... כשאני אלך לחדר כושר... (אולי בידיים שלהם הוא יותר בטוח...)

נרגעתי... חזרתי לחייך... סיפרתי לשניים שנכנסו איתי בבוקר לעבודה וחזו בהיסטריה וביקשו להיות מעודכנים בהתפתחויות... הם שמחו לשמוע... "הוא" אמר שמזל שגיליתי את זה רק בבוקר ויכולתי לישון טוב בלילה...  "היא" אמרה לי שהגיע הזמן שאני אלך עם הראש מחובר לכתפיים... שפעם הבאה לא יהיה לי כזה מזל... בשיחת המשך איתה "היא" אמרה שאני טיפוס מרחף (די...) שרואים את זה בהליכה שלי... כל הזמן מהורהרת... לא מחוברת לאדמה...

בעיני זו מחמאה... כיף לרחף... ובימים האחרונים יש סיבה טובה...

אז... הלחץ נגמר... הארנק שלי יהיה היום כמה שעות בסופר... קצת שינוי אוירה... חבל שהוא לא יוכל לשתף אותי בחוויות שלו... ניפגש אחרי הצהריים... מבטיחה להיות בעלים טובה יותר מעכשיו... לא להשאיר אותו במקומות זרים בלעדי...

          יומנפלא לכם, אנשים... סבינה...