* במושב בו לא מרגישים ריח של פרות ולא שומעים את המטוסים מהבסיס השכן, כי כבר רגילים, אי אפשר שלא לשים לב לקולות של המטוסים, כל היום, והאזעקות שקוראות לטייסים, כי למינון כזה עוד לא התרגלנו. זה כמו שתקום רפת חדשה מול חלון חדר השינה והאף לא יוכל להתעלם מהריח.
* לנסוע לסופר בעיירה השכנה, וברמזור בדרך הביתה, לראות שעל התמרור עם החץ הכחול שמאלה, מישהו תלה מודעה על הלוויה של חייל מהאזור שנהרג בקרבות.
* לדאוג לחברות מחיפה. כי זה כבר שם.
* לנסוע לחבר במרכז כשעוד אור בחוץ. להסתכל לשמיים ולחשוב-מה אני עושה אם פתאום אני רואה מולי טיל?
* להקשיב לחדשות כל הזמן. לחפש ערוצי טלויזיה שמעדכנים על המצב. לחיות חיים רגילים בין מבזק למבזק.
* לרצות לא להאמין לרוטר כשהם מודיעים על עוד הרוגים, ולהתאכזב לגלות שהם שוב דיווחו אמת כמה שעות לפני כולם.
* צמרמורת, כששוב שומעים על הרוגים. חטופים. טיל שהרג אנשים.
* להבין שמתרחשת מלחמה אי שם בצפון ואי שם בדרום, אבל לא ממש להרגיש אותה קרובה פה באמצע (במושב או בירושלים שמרגישה פתאום כל כך בטוחה, כי מי ירצה לאיים על העיר של כל הדתות), למרות שיש לנו מדינה כל כך קטנה, ונסארלה מבטיח "הפתעות".
* להתעצבן שמאז שיצאנו מלבנון אף אחד לא עשה יותר מדי כדי ליצור איזושהיא רצועת בטחון בלבנון, שתמנע מהחיזבאלה להתחמש מרחק יריקה מאיתנו.
* אורחים שמגיעים פתאום מהצפון. לדעת שלא סתם בא להם לבקר. הם ברחו ומחפשים מקום בטוח עד כמה שאפשר.
* לחשוב: "מעניין מה שרון היה עושה", ו"חבל שהוא לא פה". ומצד שני:"לשרון לא היו נותנים להיכנס ככה שוב לעומק לבנון". להגיד שמזל שקדימה בשלטון, כי ממשלת ימין לא היתה מקבלת כזה גיבוי מכולם. פתאום לחשוב פוליטיקה ואקטואליה, למרות שבדרך כלל אני מאוד בתוך הבועה שלי.
* לא נעים לכתוב פוסטים על דברים סתם. רק אחרי שכמה אנשים מוערכים כותבים דברים שאין להם קשר לקרבות, להרשות לעצמי לעשות את זה גם, ועדיין לחשוש מתגובות כמו: "מלחמה בחוץ וזה מה שמעניין אותך?" (ולכן-הפרויקט).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
