לאור המצב, ועם חזרת התסמינים, משתפת אתכם בשיגרת חיים של תושבת עיר הקודש בימים שכאלה...

* כמעט כל הזמן שומעת באזניים קולות של סירנות של אמבולנסים... קיימים, ויותר גרוע: לא קיימים...

* ובאותו הקשר: כשיש קולות של סירנות באמת - מתחילים לספור כמה... ובאיזו תכיפות... מהמרים אם זה כבר קרה... או לא... ונכנסים לאתרים באינטרנט (כמו רוטר ועניין מרכזי, שמדווחים הכי מהר כשיש פיגוע)...

* פלאפון צמוד וזמין כל הזמן... גם בחדר כושר... כדי שאבא לא ילחץ...

* כשיש פיגוע - טלפון ראשון - לאבא... ואז מענה לכל מבול הטלפונים שמגיע... ובדיקה שכל הירושלמים שאני מכירה מקרוב בסדר... מניסיון - אם הקוים נופלים, עדיין אפשר לשלוח הודעות sms.

* משיכה בלתי מובנת להסתובב בעיר... בשוק מחנה יהודה... באוטובוסים... (כמובן, בלי לספר לאבא, אלא, אם בכלל, לאחר מעשה...)

* גילוי הבנה כלפי כל האנשים מסביב שמסרבים לשבת בבתי קפה, והתחשבות ברמת הסיכון כשכבר מחליטים ללכת לבית קפה עם מישהו שהחוויה הזו מפחידה אותו בימים כאלה...

* בחינה מדוקדקת של כל מי שעולה לאוטובוס וניחוש מי עשוי להתפוצץ... (אבל בינתיים רק פעם אחת זה גרם לי לרדת מהאוטובוס לפני הזמן...)

* בחירה מודעת יותר של המיקום באוטובוס - עדיפות למקום מקדימה בגלל העדפה שאם יהיה פיצוץ הוא יפגע בי מאחורה ולא בפנים (אני יודעת שזו אמירה די מוזרה, אבל כשזו השיגרה, חושבים גם על דברים כאלה)...

* מבט חשדני בכל אוטובוס עמוס שעובר בסביבה...

* פתאום תיבות הדואר מלאות בפרסומים של מסעדות ובתי קפה שעושים משלוחים...

* אוירה של דאגה באוויר...

בתקווה שהתקופה הזו תעבור מהר ובלי שום פיגועים... סבינה...