קורים דברים בזמן האחרון... ואולי אני פשוט מתחילה לשים לב לדברים שהיו כבר קודם... ואולי זה האביב שמביא איתו את ההשתוללות של ההורמונים, כמו שכתבה מיקה... אחרי שסיפרתי לאיש שעשה לי נעים מה שקרה ביומחמישי הוא ציטט משפט מהשיר שפה למטה... כשזה קרה שוב אתמול, החלטתי להפוך את זה לפוסט...

"כל יום, כל יום, בכל רחוב

כשהוא עובר קרוב קרוב

לרגע קט ואווילי

אני שלו והוא שלי.

אני כבר חשה את שפתיו

ומלטפת פאותיו

הוא כבר שלי, אך תוך שניה

הוא נעלם כלא היה.

כל יום, כל יום אני מאבדת

בחור יפה ברחוב.

צמוד אלי מבלי לזוז

הוא לצידי באוטובוס

ואנוכי בחלומות

כבר מנקדת לי את שמו.

שלשום היה הוא מתולתל

אתמול - מצחיק ועגלגל

היום הוא דק ושחור שיער

נראה את מי אמצא מחר.

כל יום, כל יום אני מאבדת

בחור יפה ברחוב.

עיני פחם איזה חיוך

כזה רציתי בדיוק

כמוהו רם ומחוטב

יהיה ילדנו המשותף.

כל כך גבוה, קצת תמים

הוא לצידי לעולמים

אבל גם הוא כמו כולם

פשוט עבר ונעלם.

כל יום, כל יום אני מאבדת

בחור יפה ברחוב.

   (מילים: רימונה גבעון די-נור)

הפרטים (פלוס קצת מעבר, כי יש לי נטיה להיסחף...) -

ביומחמישי חזרתי לדירה דרך גן סאקר... מסתכלת על כל האנשים שמילאו את הגן בעקבות היום הנפלא שהיה בחוץ... כשהלכתי בשביל שעובר בגן קלטתי גם אותם... שני בחורים נחמדים... נראו חוצניקים... לא התעכבתי עליהם יותר מדי... חלק מהנוף... המשכתי ללכת ואז שמעתי מאחורי קול שאמר "סליחה"... אם היה מדובר בהליכה בערב כשדי ריק מסביב אולי הייתי נבהלת ומבינה למה אבא מתכוון כשהוא מבקש שאני לא אסתובב בגן לבד, אבל היה אחרי הצהריים... נעצרתי והסתובבתי... אחד מהשניים שעברתי לידם היה שם... זה שנראה יותר צעיר... בערך בגובה שלי (השני היה הרבה יותר גבוה)... שיער שחור... עיניים נוצצות... חייך ושאל מה שלומי... ואיך קוראים לי... אמר שהם ראו אותי עוברת וחשבו להציע לי להצטרף אליהם... הרגשתי מוזר... אני לא רגילה לדברים האלה (לא מסוגלת להפנים את העובדה שמגלים בי עניין סתם ככה)...חייכתי ואמרתי שאני בדרך הביתה... אמר שאני נראית מאוד יפה היום... (בטוחה שהסמקתי...) אמרתי לו תודה ובכל זאת, אני ממשיכה הביתה... הלכתי משם מחוייכת משחזרת את מה שהיה ותוהה אם הייתי צריכה להישאר...

אתמול הלכתי מהעבודה לעיר להסתובב קצת... כשעליתי לאוטובוס בדרך לדירה האוטובוס היה די מלא... לא התחשק לי לשבת, אז עמדתי באמצע, מול הדלת... סקרתי במבט שלי את האנשים באוטובוס... מההתחלה לסוף (מוצאת את ההתבוננות באנשים כחוויה מאוד מעניינת)... ואז קלטתי אותו... בכיסא הלפני אחרון... - כל כך יפה... נראה בערך בגילי... שיער קצוץ שחור... עיניים כהות מהסוג החודר... אף מתוק... שפתיים שנראות נעימות... הרשתי לעצמי לבהות בו... ללמוד כל פרט בפנים ובחלק הגוף שיכולתי לראות (סוג של פריבילגיה שאני מרשה לעצמי - לבהות באנשים שנראים לי מעניינים / יפים...) ידעתי שהוא מרגיש שאני מסתכלת... מדי פעם הזזתי את המבט (לא צריך להגזים בלהביך אותו...) באחת הפעמים כשהסתכלתי לכיוון המבטים שלנו נפגשו... חייכתי והשפלתי מבט - המשכנו להחליף מבטים... מין משחק כזה... סוג של התרגשות... ירדנו באותה תחנה... הוא ירד לפני... הלכנו לאותו כיוון... לי היתה ההזדמנות להמשיך לבחון אותו - גבוה... רזה... אהבתי את ההליכה... מדי פעם הוא הסתכל הצידה, כנראה כדי לבדוק אם אני עוד שם... ואז... הוא נכנס למכולת בפינה... ואני חלפתי לידו והמשכתי לדירה... לפני שנכנסתי לבניין הסתכלתי לרגע אחורה... חשבתי שאם הוא יהיה שם שוב, זה יהיה סימן... אבל הוא לא... נגמר... איבדתי (עוד) איש יפה ברחוב...

תמיר היה איש יפה שפגשתי ברחוב... והיתה לנו תקופה קצרה של ביחד... לא איבדתי אותו מההתחלה... רק בהמשך... אבל מסיבות אחרות...

המשך יומאביבי לכם... סבינה...