* בדרך לסבתא ביומשישי עברנו אצל האחות של סבתא... בעלה חולה באלצהיימר - מחלה שההגדרה שלה היא מחלה ניוונית מתקדמת של המוח, כאשר תאי מוח מתים ואינם מתחדשים. הסיבות למחלה אינן ידועות ולעת עתה אין לה מרפא. התוצאה היא פגיעה בזכרון, בחשיבה ובהתנהגות. עד כאן ההגדרה היבשה. בפועל זו מחלה נוראית - אנשים מבוגרים שחוו כל כך הרבה בחיים שלהם, מאבדים עוד ועוד פיסות זיכרון... הדוד שלי (יודעת שמבחינת קשרי משפחה הוא לא נחשב דוד, אבל ככה תמיד קראנו לו) לא תמיד זוכר מי זו אישתו... חושב שזו אישה שמטפלת בו... הוא לא זיהה אותנו, למרות שהיינו המון ביחד במהלך השנים... מוזר - אחד הדברים שנשארו לו מפעם זה המשחק הזה שבו הוא אומר למישהו שיש לו משהו על החולצה ואז צובט אותו... מזמן הפסקנו לשתף פעולה עם המשחק הזה, אבל הוא אף פעם לא הפסיק לנסות... דרך שלו להגיד שלום כשנפגשים... הדוד שלי  מתנתק מהעבר שלו בצעדי ענק... שוכח את האנשים שהכי קרובים לו... את הדברים הכי בסיסיים בחיים... וזה כל כך עצוב...

* גם סבא שלי, בחודשים האחרונים לפני שהוא מת, איבד את הזיכרון... זוכרת שבאתי אליו פעם עם אבא ואבא הכין אותי לאפשרות שהוא לא יזכור אותי... נכנסנו ואבא שאל אותו אם הוא מכיר אותי... וסבא חייך ואמר - בטח, סבינה (היתה לו דרך מיוחדת להגיד את השם האמיתי שלי, עם המבטא ההונגרי הכבד שלו...) - סבא אף פעם לא ידע הרבה מילים בעברית, ובאותה פעם ניהלנו אני חושבת את השיחה הכי ארוכה בינינו... הוא שאל על העבודה... ועל ירושלים... וכל הזמן אמר כמה שאני סייפ (יפה בהונגרית, אם אני לא טועה) וחייך וחייך וחייך... ואבא התרגש... ואני, כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, הייתי (כמו ברגעים האלה עכשיו) עם דמעות בעיניים... זה הרגע המאושר האחרון שאני זוכרת מסבא... בפעם הבאה שהגעתי כבר לא היה לו מושג מי אני... הוא לא זיהה אף אחד מאיתנו לפני שהוא מת... אבא שלי ודוד שלי היו איתו כל הזמן והוא חשב שהם אנשים טובים שעוזרים לו, אבל לא ידע שאלו הבנים שלו... וזה כל כך כואב... איש בן 91 בלי עבר... מוקף אנשים לא מוכרים... נטול אנשים קרובים, מבחינתו... אם הוא בכלל ידע עוד מה זה משפחה... אני - אין לי כוונה להגיע לשם... לא רוצה להיות זקנה... רוצה למות בריאה... צלולה... צעירה... (ואל תתנפלו עלי עכשיו בגלל המשפט הזה... )

* אני מאוד פוחדת לשכוח דברים... פוחדת ולא רוצה... ביומן הכתוב שלי (שהוזנח בגלל כאן) תיעדתי המון רגעים... אירועים ומחשבות... אני קוראת שם לפעמים כדי להיזכר... המשפטים שנכתבו הופכים לסרט תיעודי בראש שלי... ואני חווה דרכם שוב סיטואציות שקרו אז... חשוב לי לזכור דברים שקרו... את התחושות שהיו לי בכל מיני רגעים... זו גם הסיבה שיש תקופות שבהן אני מצלמת הרבה... תמונות שמזכירות לי סיטואציות... אמר פעם איש (אמיתי או מומצא, לא ברור) - "צילום הוא הדרך של אנשים לביים את הזכרונות שלהם"... אני מצלמת רגעים, והסתכלות בתמונות מחזירה לי את כל מה שקרה מסביב לאותם רגעים מצולמים... רק לא לשכוח.... אוהבת להיזכר בקולות... בצבעים... בתחושות... במגע... בריחות... בטעמים... בעיקר באלו שעשו לי נעים ומאושר, אבל גם באלו שעשו לי רע, כדי להיזהר ולנסות לא להגיע לשם שוב... ויש רגעים שאני מאבדת... דברים שנמחקו... פינו מקום לחוויות חדשות... וזה כל כך מתסכל... למשל - אני לא זוכרת כלום מהתחלת הקשר עם מי שהיה חבר שלי שנתיים - לא את הנשיקה הראשונה... לא את הפעם הראשונה ששכבנו... לא את החיבוק הראשון... הכל אבד... לא פעם ניסיתי לאמץ את הזיכרון ולמצוא את הרגעים האלו, והם לא היו שם... אני לא זוכרת את היום שבו הכרתי את מירב... אני שוכחת לפעמים את התוכן של סרטים וספרים שאהבתי... אני זוכרת המון דברים, בגלל הקפיצות התכופות שלי לעבר (ולא רק בקשר לאישים...), אבל כועסת על עצמי על הרגעים ששכחתי... רוצה שהכל ישאר שם... זמין כשאני אקרא לו... השבוע ניסיתי להיזכר בתוכן של השיחות עם האיש שעשה לי נעים בשבועיים שקדמו לפגישה בינינו ולא הצלחתי... אני זוכרת את התחושות... את העובדה שהוא עשה לי כל כך נעים, אבל - אוף - אני לא מצליחה להיזכר מה בדיוק היה שם... והמוח שלי מסרב לשתף פעולה...

* מהחג הזה אני לוקחת איתי המון זכרונות של משפחה... יומשישי צמודה לאמא עם התינוקות... אחר כך עם אמא ואחותי אצל סבתא... שבת עם אמא עד הצהריים... ובערב עם אבא ואמא בסרט... והיום עוד הרבה משפחה... חשבתי שזה ימאס לי מהר, אבל לא... זה נחמד לי... אנחנו צוחקים הרבה... נזכרים בכל מיני רגעים (הם משתפים פעולה עם ההרגל שלי...) ונהנים מהמון ביחד... וגם הרגעים הפחות נחמדים, הם חלק מאיתנו, ולשמחתי עוברים יחסית מהר...

לפחות סיימתי עם חיוך... המשך חגשמח לכם... חג עם הרבה זכרונות מחוייכים...

   אוהבת, סבינה...