עוד פחות מארבעה חודשים אחותי (הקטנה - בת 26) מתחתנת...

זה היה צפוי... היא גרה כבר יותר משנתיים עם החבר שלה... טוב לה איתו... ביומולדת שלה הם נסעו לאמסטרדם ושם הוא הציע לה נישואים... אני ידעתי מזה רק שבוע אחר כך, בערך. היא לא רצתה לספר לי בטלפון, וחיכתה שאני אגיע הביתה... זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה אתמול - ישבתי על המשענת של הכורסא, צמודה למזגן, קפואה מהשניות של המעבר מהאוטו לבית (אמצע דצמבר) - ואז היא ניגשה אלי, והושיטה יד עם טבעת יפיפיה (זכתה באיש עם טעם מצויין בטבעות / שהתייעץ עם אנשים עם טעם מצויין בטבעות) וחייכה... למרות שזה היה צפוי - היא הצליחה להפתיע אותי... חיבקתי אותה והתחלתי לבכות... היא נבהלה, ואמרה שהיא מקווה שאלו דמעות של אושר... אמרתי לה שבטח, והמשכתי לבכות... אבל - היה שם גם משהו אחר... זה היה בכי של אושר גדול מעורב עם תחושה מסוימת של "למה לפני?"... אני האחות הגדולה...

בימים שאחר כך היה לי מוזר - מצד אחד כל כך שמחתי בשבילה והייתי מאושרת שהיא והחבר שלה החליטו להתחתן... ומצד שני - לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אני רחוקה מהמקום הזה וזה הרגיש לי קצת עצוב... כל כך נלחמתי בי... המחשבות האלה גרמו לי להרגיש שאני אחות גרועה - אחותי מתחתנת ואני קצת עצובה... לא בגללה - בגללי... ידעתי שאני חייבת לשלוט בעצמי ולנסות להוציא אותי מהמשוואה - להיות שם כולי בשבילה... באותה תקופה השתדלתי לא להגיע הרבה הביתה והרשתי לעצמי לשחרר את מה שהרגשתי רק בירושלים... אחותי כל כך רגישה בכלל, והמון רגישה במה שקשור אלי - ולא רציתי לגרום לה ולו לרגע תחושה לא נוחה או משהו בסגנון - זה היה משהו שהייתי צריכה להתמודד איתו בעצמי... ואני חושבת שדי הצלחתי... היתה נקודת שבירה ביום שבו המשפחה של החבר באה לארוחה אצלנו - כולם התחילו לדבר על חתונות וכמה זה כיף שהילדים מתחתנים ויש נכדים וכל מיני דברים בסגנון - ואני הרגשתי שאני כאילו מאכזבת בגלל שאני עוד לא שם... ולפעמים אפילו ממש לא בדרך... וזה לא שלוחצים עלי בבית (אני בטוחה שאבא היה שמח אם לפחות הייתי יוצאת עם מישהו, אבל הוא לא אומר כלום... ואמא - היא אפילו אומרת לא מעט שבכלל לא צריך להתחתן) - אבל זה מסוג הדברים שלפעמים אתה מרגיש שהם ברשימת ה"צריך לעשות" ואפילו בגיל מסויים... אבא שלי אף פעם לא הכריח אותי / לחץ עלי לעשות דברים - אבל אני חושבת (וככה גם שני הפסיכים שהייתי אצלם) שדווקא בגלל הדרך המיוחדת שלו אני תמיד מנסה לעמוד במה שנראה לי כציפיות שלו... לדוגמא: הוא אף פעם לא אמר לי תלמדי טוב ותקבלי ציונים גבוהים, אבל כשזה קרה הוא היה אומר לי לא פעם כמה הוא מאושר שאני משיגה דברים שלא היו לו... שאני מגיעה למקומות שהוא כבר לא יגיע אליהם, ודווקא מהמקום הזה של לא ללחוץ, אלא להעריך ולהעריץ כל דבר שעשיתי והגעתי אליו - הרצון לא לאכזב אותו ותמיד להגיע כמה שיותר רחוק, גם בשבילו, היה כל כך גדול... והמשא על הכתפיים היה לא קל - לא פעם הרגשתי שאני חיה חיים של שניים - שלי ושלו - מנסה להשיג את המטרות והשאיפות של שנינו... מגיל מאוד צעיר... ודווקא בגלל שהוא לא דורש - זה עושה את הדרך לא קלה - כי אני לא יכולה לכעוס עליו ולהאשים אותו בלחץ שאני לפעמים נמצאת בו - כי הוא תמיד כל כך בסדר איתי... כל כך מפרגן ומעריך... וגם כשיש לו ביקורת היא באה ממקום כל כך איכפתי ודואג... כשעצוב לי ולא טוב לי הוא לא פעם מאשים את עצמו- חושב שהוא נכשל בתפקיד שלו כאבא שלי... בתפקיד שלו לדאוג שאני אהיה תמיד מאושרת... סוג של מעגל... (קצת סטיתי מהנושא, אבל משאירה בכל זאת). בחזרה לענייננו - אז גם בנושא זוגיות וחתונה - אין לחץ אוביקטיבי, אבל יש תחושה שאולי הייתי צריכה כבר להיות שם, ולו בשבילו, וההרגשה שאולי באיזשהוא מקום אני מאכזבת, גורמת לו לסוג של דאגה או עצב - לא קלה... יודעת שיהיו מי שיגידו שאני "רק" בת 30... ובימינו זה כל כך שכיח... וכל החיים לפני... ונישואים וזוגיות זה לא דבר שקשור לגיל או ל"צריך", אלא דבר שמגיע באופן טבעי בשלב מסויים... ואני מבינה ודי מאמינה בדברים האלה, אבל... במקום ממנו אני באה עדיין חושבים קצת אחרת... כל האנשים בשכבה שלי במושב כבר נשואים... לרוב החברים שלי מפעם כבר יש ילדים... וכמה שהתרחקתי מכאן... ולמרות שאני בחרתי אחרת - זה עדיין נמצא שם עמוק ובימים כאלה של טרום חתונה של אחותי זה צף ועולה...

שלא יהיו אי הבנות - אני לא "לחוצה להתחתן"... באמת שלא... בחרתי את הבחירה שלי להתרחק מכאן כי רציתי לנסות דברים אחרים... כי זה לא התאים לי... ואפילו אתם, שקוראים אותי פה מהאמצע / התחלה כבר יודעים שהבחירות שלי לא מעידות על מישהי שמחפשת משהו רציני... רוצה לטעום מכל מיני דברים... לנסות... להכיר... אני לא אתנגד לפגוש עכשיו איש ולנסות זוגיות "נורמלית" - חיבוקים וחום פיזי זמין וקבוע בשילוב עם חברות טובה נשמעים לי כמו רעיון לא רע בכלל, אבל בכלל לא נראה לי שאני ארצה למהר ולתת לזה חותמת רשמית... רוצה להנות מהביחד... לא רוצה לנצח לנהל מערכות יחסים בלתי אפשריות... לפחד מהלבד ולתהות מתי יהיה החיבוק הבא... הנשיקה הבאה... אני גם בכלל לא ממש בעד חתונות "רגילות" - כל האירוע הזה לא ממש מדבר אלי... חתונה נראית לי כמו עוד שלב במערכת יחסים - משהו שמביע סוג של רצון להמשיך את הביחד לתמיד... אבל נראה לי מספיק לחגוג את ההחלטה הזו עם האנשים הבאמת קרובים ולא עם כל מי שאי פעם הכרנו ואולי אנחנו עצמנו בכלל לא מכירים... מה שבטוח - אני רוצה שתהיה שם שמלה... ושמלת כלה היא בעצם העניין בגללו התכנסנו...

עד עכשיו אחותי והחבר שלה קיבלו את כל ההחלטות בנוגע לחתונה שלהם בלי לערב יותר מדי את הסביבה... ההורים לקחו חלק בסגירת העסקה עם האולם והכנת רשימת המוזמנים, אבל כל היתר נעשה על ידי אחותי והחבר... בשלב שהתרחש היום לקחתי חלק... אחותי, אמא ואני  נסענו לעיר הגדולה לראות שמלות כלה... קצת חששתי מההשפעה שיכולה להיות לארוע הזה עלי, אבל ידעתי שגם אם משהו יזוז שם - אני חייבת להחניק אותו... זה היום של אחותי... (זו גם הזדמנות להתנצל בפני האנשים שאולי נתקלו במצב הרוח הבעייתי משהו שלי אתמול בערב...) לקחתי יום חופש מהעבודה ונסענו לתל אביב... נכנסנו למקום הראשון... המתנו קצת לתורנו ואז זה התחיל - אחותי נכנסה למדוד שמלה שמצאה חן בעיניה בקטלוג... חיכיתי עם אמא עד שהלבישו אותה - אחרי כמה דקות, שנראו כמו נצח - היא יצאה - מדהימה... השמלה היתה מונחת עליה כל כך יפה (טוב, היו מלא סיכות מאחורה שהצרו אותה, אבל מקדימה היא נראתה מושלמת...) - שמלת סטרפלס, שכבה עליונה מאורגנזה שקופה לבנה, סוג של כיווצים אלכסוניים בבד, ומתחת הוצמד בד נצנצים עדין (אני כל כך אוהבת נצנצים...) - מושלם... מאוד עדין... קלאסי... לא שמלת סינדרלה נפוחה... להשלמת התמונה צורפה שרשרת אבנים עדינה והינומה... אחותי זכתה בגוף נפלא ופנים יפות - אומרים שכל כלה יפה ביום של החתונה - אז אחותי היתה מושלמת כבר במדידה הראשונה - בלי איפור, יחפה, שיער אסוף ברישול - ועדיין מקסימה... כל כך התרגשנו... היא עמדה על השרפרף דקות ארוכות ושלושתנו כולל המוכרים נהננו מהיופי... הייתי שם כולי... מתרגשת, נהנית ומאושרת... שום עצב... רק שמחה וגאווה באחות המקסימה שלי... למרות ההתאהבות המהירה של כולנו בשמלה הראשונה היא מדדה עוד שמלה באותו מקום ועוד שתיים במקום אחר - שגם הן נראו עליה נפלא (טוב, עם נתונים כאלה אין סיבה שלא...) אבל ההחלטה נפלה - זו תהיה השמלה הראשונה...

ענייני השמלה נמשכו עד שעות הצהריים המאוחרות - אחר כך המשכנו להנות מעוד המון שעות של ביחד... אחותי, אמא ואני - הנשים שבחבורה... דיברנו המון, כמו שמזמן לא יצא וצחקנו כל כך הרבה... היה יומתיש, אבל נהדר... סוג של סוף אופטימי לפוסט קצת כבד... עוד ארבעה חודשים... בטח עוד תשמעו על החתונה כאן אצלי... עד היום זה לא נכנס לפוסטים - רק צץ בתגובות או בתקשורת האישית עם אנשים מכאן... אולי ההרגשה הטובה של היום איפשרה לשתף אתכם סוף כל סוף... ההצלחה שלי לשים בצד את התחושות הלא נעימות ולקחת חלק באירוע ממקום שכולו טוב ונעים...

סופ"שנפלא לכם, יקירי... הגיע הזמן ללכת לישון - מחר יומשל דניאל ומורן שמתחיל מוקדם בבוקר... בטח ניפגש רק בצהריים...

 אוהבת, סבינה...