תופעה שנתקלתי בה השבוע והיתה אמורה להסתכם במשפט בפוסט קצרצרים הובילה לסוג של מחקר שהביא לפוסט הנוכחי ומאמינה שזה עוד לא הסוף...

לפני שבוע, כשחזרתי לדירה בשבת, נדהמתי לגלות שחדר המדרגות שלנו מלא בפרפרים מתים. לאורך כל הדרך מהקומה הראשונה עד לדירה (והצצה למעלה גילתה כמה גם בדרך לקומה מעלינו) היו פזורים פרפרים מתים - אפורים וצבעוניים... גדולים וקטנים... בזוגות או בודדים... ספירה אתמול, אחרי שהמעבר בחדר המדרגות במהלך השבוע דילל את המספר, הראתה שהמספר עומד על 12 פרפרים...

כבר בפעם הראשונה שראיתי אותם עברה בי צמרמורת... סוג של פחד ממשהו לא ברור... פרפרים תמיד נראו לי כסימן לשמחה, אופטימיות, התרגשות נעימה, למרות הארעיות בקיום שלהם. כל כך הרבה פרפרים מתים בבת אחת עשו לי הרגשה של משהו רע. העניין הזה הטריד אותי מאז. שאלתי אנשים סביבי מה זה יכול להגיד. ניסיתי לחפש באינטרנט משמעויות. הפוסט הזה הוא תוצאה של המחקר הקטן שלי... אוסף של דעות שגיליתי והרהורים שלי בעקבותיהן...

* חיפוש באינטרנט הביא אותי, בין היתר, לפוסט פרפרים ונשמות בבלוג עם אלוהים. בפוסט הזה מנהל לייב שמעון שיחה עם אלוהים. אלוהים אומר לו: "הפרפרים שאתה זוכר מחייך הן הנשמות השבות למקומן. הם מרחפים להם בבתיהם ומוסרים בשקט אהבה ליקיריהם, שעזבו בלית ברירה. נושקים לקירות ביתם ונחים לרגע למול אהוביהם. מביטים בעיניים טובות על התינוקות שגדלו ועל העלמות שהפכו נשים וילדו ילדים. אלו הנשמות שלכם. אלו הפרפרים". לייב שמעון שואל את אלוהים אם גם הוא יוכל לראות את האנשים שהשאיר ואלוהים עונה לו: "תוכל כשתרצה. אבל דע לך שהכאב גדול ויש שלא עומדים בו, ומפני שפרפרים לא בוכים, מה שנשאר להם הוא להטיח את כנפיהם במנורה החמה. עיני הנשמות הן בכנפיים וחום המנורה מעוור אותן לעד. זה מחיר הגעגוע והייאוש שלא כולם עומדים בו".

קראתי את הפוסט הזה ומיהרתי לאמץ את דרך המחשבה - כמה סמלי שבשבוע של יום השואה ויום הזיכרון זה קרה - יכול להיות שנשמות של אנשים שקשורים בבניין שלנו באו לבקר בימים שכאלה. אלו שלא יכלו לשאת את הכאב בחרו למות. לא נראה לי שמגע עם מנורות הרג אותם - כנראה שהכאב היה מספיק גדול... כבר שמעתי על אנשים שמתו מצער - כנראה שככה זה גם אצל פרפרים...

* ואם יום השואה - במקום אחר מצאתי שיר שכתב/ה מישהי/ו בשם נופר ניב במסגרת יומן מסע בעקבות מסע לפולין בשנת 2003. השיר נקרא: מחשבות על גן קרשינסקי", והיא/הוא כותב/ת שם -

"... שם בפנים הכל נובל

פרחים ואנשים גם יחד,

על חלוני יושב פרפר

אפור ועצוב - נשמה תועה,

ובחוץ הכל פורח, צבעוני

הפרפרים חופשים עפים

וכאן בפנים כלואים

צפופים, נובלים ואפורים

פרפרים, גברים, נשים, זקנים וילדים

רוצים לראות, לנשום, לברוח, להשתחרר מתוך הבועה..."

שילוב של שני הקטעים הנ"ל מצייר תמונה עצובה - נשמות תועות שנעצרו בחדר המדרגות שלנו אי שם בין יום השואה ויום הזיכרון...

איש יקר מכאן, שהתכתבתי איתו בנושא, כתב לי שבעיניו פרפר מת מסמל את מות התמימות. פרפר בשבילו זה דבר מאוד תמים, יופי עדין, שחי ממילא ימים ספורים בלבד, לא מספיק ימים כדי להיות מושחת על ידי משהו. אהבתי את הפרשנות שלו, אבל אמרתי לו שזה עוד לא מסתדר לי עם העיתוי, וסיפרתי לו על הפרשנות בבלוג של אלוהים ואיך היא מתיישבת עם התקופה של יום השואה ויום הזיכרון, בהם כאילו האנשים שהלכו בוחרים לחזור לאלו שנשארו כאן. הוא ענה לי שאפשר לראות בהם לוחמים שמתו בטרם עת. התעוררות מול מציאות אכזרית. ואז גם ההשקפה שלו מצטרפת לאלו שקדמו - ימים כאלה של שכול ואובדן אנשים יקרים, שלא מעט מהם מתו צעירים... תמימים...

* ויש את מירב שלי, שגם אותה שיתפתי במה שראיתי ובעובדה שזה מטריד אותי כבר שבוע שלם. והיא חושבת שזה אומר שיש בחדר המדרגות שלנו אנרגיות שליליות. שמשהו לא טוב קורה. כי פרפרים זה סמל לחיים ולשמחה וכל כך הרבה פרפרים מתים הם סימן למשהו לא טוב. מקווה שהפעם מירב טועה...

בסוף השבוע בדרך כלל מנקים את חדר המדרגות בבניין. יכול להיות שעד שאני אחזור הפרפרים כבר לא יהיו שם. אבל הנוכחות שלהם במהלך השבוע האחרון עשתה לי תחושה לא טובה. עליתי כל יום במדרגות עם הפנים למטה. מסתכלת עליהם. מנסה למצוא רמז. לשכנע את עצמי שזה רק צירוף מקרים וזהו. אבל זה לא יוצא לי מהראש. מזמזם זמזום מטריד... הלוואי שמירב טועה...

סבינה...