בינתיים השבוע הזה מוזר.

לפני שבוע היתה לי תחושה שהשבוע הזה הולך להיות מעניין. כבר עבר חודש וחצי מאז האיש שעשה לי נעים. התחיל להיות קצת משעמם. ואז - לקראת סופהשבוע שעבר נפתחו כמה אופציות שגרמו לי לחשוב שהשבוע הזה הולך להיות מעניין. מעניין נעים...

אבל - פתאום דברים שרציתי שיקרו לא מסתדרים. דברים שלא חשבתי שיקרו - קורים. לא לזה התכוונתי...

אני התכוונתי -

- לפגוש איש מכאן (אבל זה לא יכול לצאת לפועל השבוע).

- לפגוש את תמיר (מחשבה שעלתה בעקבות sms שהוא שלח לי שבוע שעבר). נפגשנו בחדר מדרגות בשבת. הוא קלט שיצאתי מהאוטו וחיכה לי בכניסה. חיבוק. חיוכים. עדכונים בנוגע לתקופה הארוכה בה לא נפגשנו (מלפני פסח). לא שאלתי מה קורה עם "יומחמישי". לא רציתי להרוס. אלפי פרפרים התעופפו להם בתוכי. מה שהילד הזה עושה לי (-: אבל ... יש לי הרגשה שכבר לא ניפגש השבוע. סוג של תחושה.

- לפגוש עוד איש שנמצא בסביבה. אימיילים שהוחלפו לאחרונה עשו חשק. אבל גם לגביו - התחושה הדי בטוחה שהיתה בשבוע שעבר התחלפה בהרגשה שזה לא יקרה הפעם.

ובינתיים ...

- היתה הפגישונת עם האיש הראשון - שלא עשתה לי כלום. לו כנראה שכן - כי כבר אז הוא אמר שהוא רוצה שניפגש ונדבר ונסגור קצוות. אמרתי לו שמבחינתי העניין סגור. אין לי שום דבר להגיד. הוא אמר שלו יש. בשבת אמרתי שאין בעיה. אחרי שנפגשנו הוא התקשר. שמתי לב רק אחרי שעה בערך ולא חזרתי אליו. ביומראשון הוא שוב התקשר. אמר שהוא בעיר והוא רוצה להיפגש בערב. התחלתי להרגיש קצת חנוקה. אמרתי שאני עוד לא יודעת מתי אני מסיימת לעבוד ונראה. הוא שאל אם אני בכלל רוצה לראות אותו ואמרתי שאני אחשוב על זה. הוא נעלב. לא התקשרתי אליו ולא נפגשתי איתו אתמול. בכלל לא חושבת שאני אראה אותו שוב. האהבה הענקית של פעם התחלפה בסוג של סלידה. הוא כבר ממש לא מעניין אותי. חוסר הרצון לראות אותו גדול בהרבה מהסקרנות לשמוע מה הוא רוצה להגיד לי. הלו - זה נגמר לפני 10 שנים. האיש נשוי + ילדה. די. מה עוד יש להגיד. ואת מי זה בכלל מעניין. בסך הכל ראיתי אותו במקרה אחרי כל כך הרבה שנים ועשיתי סימן. סוג של שלום. תמשיך בחיים שלך. אני בשלי. מטעויות לומדים...

- ובצירוף מקרים די מטורף - אתמול בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, צפצפה הודעה בפלאפון - הצצתי - sms מהחבר הראשון - הייתי די המומה. נראה לי שעברה בערך שנה מהפעם האחרונה שדיברנו. הוא כתב שאני אתקשר אליו כי יש לו משהו לספר לי שקשור לעבודה שלו ועשוי לעניין אותי. חזרתי לישון. בבוקר היה נדמה לי שחלמתי. הצצה בפלאפון הוכיחה שלא. מתישהוא בבוקר התקשרתי אליו. קצת קישקושי נימוסין ודי מהר אמרתי לו - "אז מה רצית לספר לי?" צחק שאני ממהרת להגיע לעניין. אמר שהוא יתחיל בקרוב לעבוד קרוב לירושלים והוא חשב שאני אשמח לשמוע. כשלא הפגנתי התלהבות הוא נעלב. אמר שאני לא נחמדה. 

כאילו - למה הוא ציפה שאני אשמח לשמוע? מה גורם להם לחשוב שאחרי כל כך הרבה שנים (הקשר איתו הסתיים לפני 9 שנים בערך. מאז יצא לנו לדבר בשנים האחרונות אולי פעם בשנה) אני אתרגש מהעובדה שהם קיימים? שהם מדברים איתי? שהם רוצים לראות אותי? ועוד להעלב כשאני לא מתלהבת?...

את שניהם אהבתי מאוד (או לפחות חשבתי שאני אוהבת). כשהקשרים איתם הסתיימו די התפרקתי. על שתי הטראומות האלה התגברתי. המשכתי הלאה, אחרי לא מעט זמן שבו דרכתי במקום. היום שניהם נשואים+. אין לי טיפה של חרטה על זה שזה לא הסתדר ביני לבינם. להיפך - אני מאושרת מזה. הם לא היו האנשים הנכונים בשבילי. ממש לא. אני עוד לא ממש יודעת מי האיש הנכון בשבילי, אבל בוודאות יודעת שזה לא היו הם. והיום - לא מעניין אותי להיות איתם בקשר, גם לא כידידים (והאמת - אני לא בטוחה לגבי טוהר הכוונות שלהם). לא מעוניינת להתעסק בעבר. לא רוצה לחטט בפצעים ישנים. עכשיו מבינה כמה אני לא רוצה אותם כחלק בחיים שלי. פתאום לדבר איתם מחזיר לי דברים ישנים - ולא את הזכרונות הטובים. דווקא את הרע שהיה. רוצה שיעלמו... ואם לא - אני מתכוונת להעלם להם...

* מסתפקת בינתיים בנעימים קטנים - שיחה קצרה שהיתה עם תומר אתמול בלילה בגלל היומולדת והפגישה עם תמיר בשבת. אנחנו רק ביומשני - מקווה שאני טועה והשבוע הזה יהפוך להיות מעניין נעים כמו שחשבתי...

* לבקשת אופטימיוז, אני מפנה אתכם אליו. הוא עורך סוג של שאלון (קצר - מבטיחה) וזקוק לכמה שיותר תשובות.

המשך יומקסים לכם, סבינה...