כשהתחילו להגיע המכתבים מההוצאה לפועל הוא הסתגר בבועה של דיכאון.

נסיעה קצרה לחו"ל שהוא תכנן עם חברים שלו בוטלה.

אמרו לו שכדאי לעזוב את הארץ.

הוא לא התלבט יותר מדי והתחיל לתכנן, כי זה משהו שהוא רצה לעשות מאז השחרור.

כל יום שעבר, כל חיסון, כל קניה לטיול, שינו את הזוית של הפה שלו מעצוב לשמח.

כבר יש תאריך. ויעד. ותיק, ונעליים, והרבה תכניות, ודיבורים מתלהבים, ואופוריה, ומחשבות להתחיל לארוז בסופ"ש וללכת להביא את החברים שחוזרים מהשדה תעופה, ואחר כך הם יקחו אותו, כמה ימים אחר כך. והכי חשוב-תקווה. והרבה חיוכים. אושר אחרי תקופה ארוכה של יאוש.

לפני יומיים הגיע צו עיכוב יציאה מהארץ.

אנחנו רואים אותו מאושר ולא מסוגלים לספר לו על זה.

הבטן מתהפכת מבפנים. הפחד מהתגובה שלו. ממה שזה יעשה לו.

היום כנראה זה יקרה. אלוהים יודע מה מחכה לנו.

אם רק היה לנו את הכסף לפדות אותו מהדבר הזה.

מדובר בהמשך של העניין הזה.