אתמול בערב תמיר היה אצלי. בא לתת לי מתנה ליומולדת. פגישה אחרי חמישה חודשים שבהם כמעט לא ראיתי אותו בגלל "יומחמישי", החברה החדשה. פרפרים קטנים התעוררו בתוכי וניסו להתעופף בבלגאן ברגע שהוא נכנס לדירה. ביקשתי שירדמו. להיות רגועה... אמר שהוא מצטער על האיחור, אבל הוא חיפש משהו ספציפי ולקח לו זמן להשיג את זה.

-הפסקה-

לפני כמה שנים מירב שלי אמרה לי שכדי להגשים משאלות צריך להדליק נרות ולבקש מה שרוצים. מאז, כל יום במשך שנים, אני מדליקה כל ערב, לפני השינה נרות בחדר. מבקשת משאלות. שנה שעברה ביומולדת תמיר הביא לי נר גדול, לעומת הקטנים שאני מדליקה, ואמר לי: "זה בשביל המשאלות שלך. מקווה שכולן יתגשמו."

-חזרה לאתמול-

פתחתי את האריזה. בפנים היה שעון מזכוכית בצורת בקבוק שטוח עם תוויות של סמירנוף אייס. כל כך התרגשתי...

-הסבר-

ההיכרות ביני לבין תמיר נמשכת קצת יותר משנה וחצי. סטוץ עם השכן, הילד (אני הייתי בת 29 והוא בן 22) שהפך לאהבה מצידי. קשר שהתחיל מאוד אינטנסיבי. חודש וחצי בערך של המון ביחד. מאוד נוח-השכן מהקומה למעלה. פער הגילאים נראה לו, מהגיל שלו, בלתי ניתן לגישור. היה לנו מאוד כיף ביחד. הוא ילד מקסים. התמימות שלו שבתה אותי. האיכפתיות. הרגישות כלפי. מתישהוא זה נגמר. כנראה כשכבר לא הצלחתי להסתיר את ההתאהבות שלי בו. נתק של כמה חודשים שרק אחריו הצלחנו לחזור להיות בקשר. הוא היה סוג של עוגן. מקום בלי רוע. מקום של איכפתיות. וחום. נפגשנו מדי פעם, בדרך כלל בתקופות בהן לא היינו עסוקים באנשים אחרים. סוג של קשר. ברוב הפגישות, אצלי או אצלו, ליוו אותנו בקבוקי סמירנוף אייס. תמיד יש לי כאלה במקרר והוא היה השותף המרכזי לשתייה שלהם. ברגע שהוא היה נכנס לדירה, הייתי מוציאה מהמקרר שני בקבוקים. גם כשהייתי עולה אליו, כמעט תמיד זה היה עם שני בקבוקי סמירנוף אייס קרים. הסמירנוף היו חלק מהקישוט / תפאורה של הקשר בינינו.

ועכשיו, יומולדת 30, הילד (מהעבר) שלי מביא לי משהו שכל כך מזכיר את מה שהיה. ילד עם מתנות מלאות כוונה ומשמעות...

הוא נשאר חצי שעה בערך. ישבנו על המיטה ודיברנו קצת על כל אחד מאיתנו ומה קורה איתו בזמן האחרון. כשהוא הלך ליוויתי אותו לדלת. הוא הושיט יד וקרב אותי לחיבוק. התחבקנו חיבוק חזק בפינת חיבוקי הפרידה שבדירה. פינה שראתה לא מעט חיבוקים כאלה בשנתיים האחרונות. פינת החיבוק שאולי יזכר כחיבוק האחרון עם אישים שאהבתי... רציתי...

הוא הלך. הרגשתי את הדמעות חונקות בגרון. התקשרתי למירב שלי. סיפרתי לה על הפגישה עם תמיר בקול רועד, שהפך באיזשהוא שלב לבכי. היא אמרה שהוא כל כך חמוד. שאלה אם אני בוכה בכי של התרגשות. לא ממש ידעתי. אני חושבת שזה היה בכי מעורבב - בכי של געגוע, של התרגשות מהמחשבה שלו, בכי של למה לעזאזל זה לא יכול להיות הוא. מירב אמרה שזה טבעי שאני מתרגשת. שזו מחווה כל כך תמימה ואוהבת. הוא חשב עלי. התאמץ למצוא משהו כל כך סמלי לתקופה של הקשר בינינו. היא אמרה שגם אני יודעת  שהוא ילד וזה לא יכול לקרות איתו, אבל צריכה לשמוח שהכרתי איש כמוהו, כי זה עוזר לי לדעת מה אני רוצה - איש כמוהו בגיל הנכון. איש מלא טוב. תמימות. רגישות. איכפתיות. איש שירגש אותי עד דמעות...

אחרי השיחה עם מירב מצאתי מסמר פנוי על הקיר מעל המיטה ותליתי שם את השעון סמירנוף שלי. לא רחוק ממתלה התיקים שהביא לי אייל. עכשיו רק חסרה מזכרת מתומר (-: שלישיה שכזו...

מרגיש לי כמו סוג של פרידה. הקשר בינם רציני. בינינו גם ככה אין סיכוי למשהו כזה. ויש את ההחלטה מהשבוע להפסיק לחכות לעבר ולהמשיך הלאה. בסוף הסמסטר הוא עוזב את הדירה. תחושה של שיחה אחרונה עם הילד המקסים הזה. הילד שהיה השראה לפוסט ההוא... שבוע של סופים...

* בלי שום קשר, אבל עוד משהו קטן  - אתמול בדרך הביתה, בגן סאקר, בערב, עבר לידי איש עם חמת חלילים. הוא הלך לפינה בגן והתחיל לנגן. המוזיקה התפשטה בכל האזור. מוזיקה אחרת. מיוחדת. נפלאה. קטע מוזר. נעמדתי על הדשא והקשבתי לו. כבר התחיל להחשיך. רק כשקלטתי איש מוזר עומד לא רחוק ממני ובוהה בי הבנתי שאולי עדיף להמשיך ללכת. תודה לאיש שליווה אותי טלפונית והשגיח עלי מרחוק ...

* יומקסים לכם, יקירי. אל תדאגו לי. אני כבר שוב מחוייכת. השינה העבירה את העצב, כמו שקיוויתי. בסוף הסופים בטח תגיע גם התחלה חדשה... סבינה...