בוקר,

כמה כיף בישרא' בבוקר. הכל זז כל כך מהר ולא נתקע...

שמחה לבשר שבוצעה עוד משימה ברשימת לעשות. אתמול, סוף כל סוף, התגברתי על הפחד והלכתי לנסות עדשות. הייתי בטוחה שמדובר בתהליך לא קצר ושהעדשות יגיעו רק שבוע הבא, אבל - יצאתי מהחנות עם נרתיק קטן שמכיל 30 עדשות (30 נוספות יגיעו בשבוע הבא) וטיפות עיניים. והכי חשוב - עם עדשות בעיניים...

מהרגע שנכנסתי לחנות חזרתי על המנטרה - "אני מפחדת לשים משהו בעיניים" "לא נראה לי שנצליח לעשות את זה" - סוג של אופטימיות... הבחורה החביבה שהיתה שם לקחה אותי לחדר הקטן - בדיקת ראיה, ואז מעבר בשלושה מכשירים שאיפשרו לי לראות את העיניים שלי הרבה יותר מכרגיל. עיניים נחמדות יש לי (-: אני לא מצמצנית בדרך כלל, אבל בתוך המכשירים האלה מיצמצתי די הרבה. אמרתי שבשלב ראשון אני מעדיפה עדשות יומיות, חד פעמיות. אם נסתדר, אני והן, נלך על משהו יותר קבוע (קושי במחוייבות?).

ואז הגיע השלב המפחיד - היא הביאה עדשות והודיעה שהיא הולכת לשים אותן בעיניים שלי. נלחצתי - מה? כבר? אין לי זמן להתרגל לרעיון? אין שלבים? כנראה שלא. אחרי לא מעט מצמוצים והתנגדות שגילו העיניים שלי לגוף הזר שרצה לפלוש לתוכן (ידעתי שהן לא יוותרו בקלות. עקשניות כמוני...) העדשות הוכנסו למקומן - וואוו (סליחה kotev על השימוש במילה, אבל היא הכי מתאימה עכשיו) - ראיתי מצוין בלי המשקפיים. זה לא קרה שנים. הסתכלתי מסביב מתפעלת מהעולם החדש שאני רואה בלי המשקפיים. כמו תינוקת שיוצאת פעם ראשונה לטיול מחוץ לבית. הסתכלתי על העצים בחוץ וממש ראיתי את התזוזה של כל עלה. נפלא... איך לא חשבתי על זה קודם?... הסתובבתי לי בחנות מסתכלת לכל הכיוונים. פולטת מילים כמו: "יו" ו"איזה יופי". ואז הגיע השלב הבא - ללמוד להוציא ולהכניס את העדשות לבד. חשבתי לוותר. נראה מפחיד. שישארו איפה שהן וזהו. מסתבר שזה בלתי אפשרי - מערכת היחסים עם עדשות מחייבת פעולה יומיומית של הכנסה והוצאה. אין ברירה. היא לימדה אותי איך לפתוח את העין כדי שהפעולה תצליח ("עם יד אחת שבאה מאחורי הראש למעלה תתפסי את העפעף כולל הריסים. עם האצבע השלישית של היד השניה תמתחי את העין למטה. עם האגודל והאצבע השניה תשלפי את העדשה. כשאת מכניסה - העדשה תהיה על האצבע השניה וכשהעין פתוחה תכניסי את העדשה. לא למצמץ מיד. תני לה להיכנס למקום ואז תמצמצי").  נשמע פשוט? קצת מסובך. כל הזמן ספרתי אצבעות. אחרי כמה נסיונות העדשה יצאה. רגע לפני שנלחצתי שהיא כבר לא תצא משם. ההכנסה הראשונה היתה מצוינת. נסיון אחד והעדשה היתה בפנים. היא ואני היינו גאות בי. מסתבר שזה היה מזל של מתחילים. עם השניה זה כבר הצליח רק בנסיון השלישי. האיש בחנות הכניס את המשקפיים שלי לנרתיק שלהן ואמר שאני יוצאת מהחנות עם העדשות. איזו התרגשות. עוד כמה הסברים והיינו בחוץ - אני ו-הן, בתוכי. בכלל לא הרגשתי שהן שם. ראיתי מצויין. סוג של אושר...

היא אמרה שאני והעדשות צריכות להתרגל לקשר בינינו בהדרגה - להתחיל בשעתיים וכל יום להוסיף שעה עד שנגיע לשמונה שעות ביום. היה לי כל כך נוח איתן, וחשבתי שהיא סתם הגזימה, אבל החלטתי להקשיב לה. אחרי שעתיים וחצי הוצאתי את העדשות - חושבת שזה לקח שניים-שלושה ניסיונות בכל עין. היום בבוקר התארגנתי מהר וחשבתי לבוא לעבודה עם העדשות החדשות שלי. אמנם רק ל-3 שעות, אבל בכל זאת... מסתבר ששבע דקות לא מספיקות לי לשים את העדשות בעיניים. כנראה שזה היה מוקדם מידי בבוקר לעיניים שלי. הן ממש התנגדו. אחרי כמה ניסיונות ויתרתי. עדשה אחת תלך לעולמה ללא שימוש... אין לי זמן להתעסק איתן היום. אני אנסה מחר...

יודעת שיצא יותר מדי מפורט. מתארת לעצמי שיהיו מי שיגידו - מה היא עושה סיפור מלשים עדשות. שיגידו... זו המשימה שלי. ועשיתי אותה. התגברתי על עוד פחד.

יומנפלא לכם, אנשים... המתכון לשבת יגיע יותר מאוחר... סבינה...