* עדשות (עד שאני אתרגל) - אתמול החלטתי שאני כבר ממש מנוסה, ורציתי לשים את העדשות באמצע היום. עין שמאל התעקשה להוכיח לי שהדרך עוד ארוכה. אחרי חצי שעה העדשה נכנסה. כנראה שהשהות הממושכת על האצבעות שלי (נשבעת ששטפתי אותן טוב לפני), הנפילות, הטבילות החוזרות בקופסית - לא עשו לה טוב. כל היום היא הציקה לי. (עין ימין היתה בסדר). בגלל טראומת ההכנסה הסתפקתי בטיפטוף מסיבי של טיפות לעין ולא רציתי להוציא ולהכניס חדשה. במסגרת האמונה בעצמי החלטתי שאני גם מספיק מנוסה בשביל להשאיר את העדשות בעיניים 11 שעות. הנקמה לא איחרה להגיע. שוב העדשה הסוררת בעין שמאל סירבה לצאת. גם דמעות התסכול לא הועילו. עקשנית שכמותה. כאילו העין אומרת - את התעקשת להכניס אותה ולהשאיר אותה פה 11 שעות - עכשיו נראה אותך מוציאה אותה. מכיוון שגם אני עקשנית לא קטנה, בסוף היא יצאה. אבל האדמומית, שריד למלחמה בינינו, נשארה כל היום. גם סוג של כאב. ודמעות. האם גם לעין שלי יש חרדת נטישה? בגלל זה היא בכתה? או שזו סתם נקמה ובעצם אין שום רגש מאחורי הדמעות? בכל מקרה - היום ויתרתי. הסתובבתי ממושקפת. מחר יום חדש...

* הסתפרתי (קצר מתמיד, אבל נתרגל/יגדל...)

* מישהו חיפש בגוגל "סקס עם סוסים" והגיע אלי.

* סוף כל סוף נגמרו הסוכריות בזר של זו מהחדר ליד. היום הייתי על סף הרעלה. כל העקרונות נשברו. מהיום - גמילה.

* אריה - איש חדש בחיים.

           לא ילד.

           עיניים כחולות.

           גבוה.

           סוג של מעצב אופנה בעברו.

           אמריקאי לשעבר. כולל מבטא.

           הולך עם כובע אפור.

           חשב שאני בת 20.

           שאל אם יש לי חבר.

           אנחנו מתחילים כל יום בשיחה קצרה.

           הוא מחכה איתי לאוטובוס.

           פעם אחת נפגשנו אחרי הצהריים.

           היום הוא חיכה לי. שאל למה לא הגעתי אתמול. אם הכל בסדר. אמרתי לו שישנתי עוד קצת בבוקר.

           הוא לוקח ויטמינים כל בוקר.

           פעם הוא היה טוחן לבד את החיטה ואופה לחם.

           הוא אוהב מיצי פירות טבעיים (תפוזים, בננות, תפוחים).

           הוא ממליץ להתחיל את היום בכוס מים חמים עם מעט לימון ודבש.

           הוא חייכן.

           איש מקסים.

אריה הוא איש שאני רואה כמעט כל בוקר כבר בערך חודש וחצי. הוא איש מבוגר. נאה. גר לא רחוק מתחנת האוטובוס. הולך כל בוקר להתפלל בבית הכנסת ברחוב שלי. קשה לו ללכת. הוא מגיע לתחנה ומתיישב לנוח קצת. אחרי חודש בערך התחלנו לחייך. מהר זה הפך לשלום. בפעם אחר כך כבר דיברנו. מאז, כל בוקר - אנחנו נפגשים בתחנה. הוא מתיישב לידי בדרך לבית הכנסת. שואל מה שלומי. מספר על עצמו. האוטובוס תמיד קוטע את השיחה. אני מחכה לפגישות האלה. וכנראה שגם הוא. סוג של קשר עם איש שהוא כמו סבא שכבר מזמן אין לי. אריה...

סופ"שמעניין לכם, סבינה...