"החיים ילדתי

זה סיפור רציני

לפעמים אני מת מפחד

מהצל של עצמי

מכל מה שסביבי

יש לפעמים רגעים שנדמה

הנה האור בקצה

ופתאום זה חושך..."

יום שישי בבוקר. 4:45 ליתר דיוק. מתעוררת ליום ארוך.

לוקחת את אבא לעבודה ובשש מתחילה את הדרך מזרחה. לירושלים (יום אחרון לסמסטר וזה).

ערפל מכסה את הדרך. ואני נוסעת בתוכו. בקושי רואה משהו.

שולפת מצלמה, ומצלמת-

"... וגם את כמו כולם

שאיבדו את דרכם

תחפשי איזה אור בחושך

תתבגרי, תשתני

תזדקני ותראי

יש לפעמים שנדמה

הנה האור בקצה

מפרפר בחושך..."

"... כל הנרות

שהדלקנו בלילה

לא יגרשו את החושך הקר הזה

כל הרוחות שנשבו כל הלילה

לא יכבו את האור בקצה

לא יכבו את האור

שעולה בבוקר..."

אי שם, בקצה של כביש 7 יצאתי מתחת לענן הערפל. מהחושך לאור, שכבר ליווה אותי עד ירושלים.

"... תחפשי תשאלי

וגם את תגלי

התשובה עוד נישאת ברוח

יש כתובות על הקיר

בכיכר של העיר

יש לפעמים רגעים שנדמה

הנה האור בקצה

מהבהב בחושך"

(אריק איינשטיין מתאר את הדרך ביום שישי ואת הדרך בתוכי)