מד"א: מכונית התהפכה סמוך

לצומת נחשון; 2 צעירים נפצעו

מכונית התהפכה בצומת טל-שחר, סמוך לצומת

נחשון. כתוצאה מכך נפצעו שני צעירים בני 25.

ניידות של מד"א שהוזעקו למקום פינו את השניים

לבית החולים קפלן ברחובות. מצבו של אחד

הצעירים מוגדר כקשה ואילו השני פצוע באורח

בינוני.

(ynet)

(05.06.04 16:01)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2927324,00.html

יום שבת בצהריים. השעה 13:50. אני מודיעה לאבא שעוד מעט נוסעים לירושלים. מתעכבת קצת מול המחשב. מתלבטת אם לקחת את האריזה של המים המינרלים או לרחם על הגב של אבא. בסוף מחליטה לשים באוטו ולהחליט בירושלים. מתקשרת לשותפה שלי לשאול אם יש אקונומיקה בדירה (חזרה מוקדמת לדירה כדי לנקות...) אומרת שאין. מודיעה לאבא שעוצרים בדרך כדי לקנות אקונומיקה. העמסת התיקים על האוטו ויוצאים לדרך. השעה 14:00. עוצרים באלונית לקנות אקונומיקה. אני חוזרת לאוטו - מעוצבנת על כל אלה בתור לפני - לקח לי המון זמן בגלל שמשפחה אחת החליטה לעשות את הקניה החודשית באלונית (טוב, אני מגזימה, אבל ככה זה הרגיש) ועוד משפחה התחילה להתווכח אם חייבו אותם פעמיים על אחד הארטיקים. נכנסת לאוטו. נוסעים. השעה 14:15. אבא אומר שהרגל מאוד כואבת לו. לפנינו רכב אפור. מזגזג על הכביש. שוליים - מרכז. נוסע לאט. אבא ואני מעירים על הנסיעה שלו. מנסים לנחש מה הסיבה לנסיעה הלא יציבה. צוחקים. רק אנחנו והוא על הכביש הצר בין השדות. מעדיפים לנסוע לאט אחריו ולא לעקוף בגלל הנסיעה המעוותת משהו.

השעה 14:30. ואז...

פתאום אנחנו רואים מולנו מכונית עפה גבוה באויר. מתהפכת כמה סיבובים גבוה למעלה ונוחתת בתעלה לצד הכביש. אני נהייתי היסטרית. רעד בגוף ודמעות. אבא מיד התקשר למשטרה ועצר את האוטו שלנו ליד התעלה ומיהר החוצה לכיוון המכונית שהתהפכה. גם "המזגזג" ראה את מה שקרה ונעצר ליד התעלה ומיהר למטה. אני ישבתי באוטו. פוחדת לצאת ולראות מה קרה שם. אחרי כמה דקות נרגעתי. החלטתי לצאת מהאוטו ולראות אם אני יכולה לעזור במשהו. התקרבתי למעקה ברגליים רועדות. ואז אני שומעת את אבא מלמטה "צריך מים!" ו"האשה של המזגזג" שעמדה ליד המעקה צועקת לכיווני - "יש לכם מים?" מהירות התגובה שלי היתה איטית משהו, אבל נזכרתי באריזה של המים בתא המטען. מיהרתי לאוטו והבאתי בקבוק מים. זרקתי לאבא מלמעלה. התקרבתי למעקה. אבא שפך את המים על המנוע שהתחיל לבעור. "עוד מים. מהר!" רצתי חזרה לאוטו והבאתי עוד בקבוקים וזרקתי לאבא. הסתכלתי מלמעלה לתעלה - האוטו השחור היה מעוך. עמד על הגלגלים. הבחורה שהיתה בו הסתובבה מחוץ לאוטו, היסטרית. בוכה. צועקת. נראתה די בסדר פיזית. כולה מכוסה בעפר ואבק ושריטות על הרגליים. אבא נתן לה את הפלאפון שלו כדי שתתקשר למי שהיא רוצה. היא שכחה את המספרים וויתרה. הרטיבו לה את הפנים במים. החבר שלה היה לכוד באוטו. אבא חשב בהתחלה שהוא איבד את ההכרה. "המזגזג" פתח את הדלת וראה שהבחור בהכרה. הרגליים שלו היו מונחות אחת על ההגה והשניה על החלון שלידו. הם פחדו להזיז אותו. הוא בכה מכאבים. הוא לא היה מוכן שהחברה תתקשר לאמא שלו. והיה גם כלב. הוא עף מהמכונית בזמן ההתהפכות והיה מוטל מאחורי האוטו, בתוך הקוצים. הוא זז. נשם מהר. כשאבא ירד לתעלה הבחורה מיד אמרה לו - "היה גם כלב". מכונית חילוץ והצלה הגיעה מהר. תוך 5 דקות. אבל אף אחד לא נגע בבחור. לא ידעו מה קרה לו ופחדו להזיק. הגיעה גם המשטרה. מהרגע שנעצר רכב החילוץ התחילו להגיע המון אנשים שעברו בכביש. נעצרו לאורך הכביש ורצו לראות מה קרה. לעזור. הסתבר שהבחורה סוכרתית. באיזשהוא שלב היא התעלפה. שני בחורים התיישבו לידה. הרטיבו לה את הפנים. היא התאוששה. החזיקה את הבטן מדי פעם. אחד מאנשי ההצלה התקרב לכלב, אבל לא עשה משהו. האמבולנס הגיע אחרי יותר מחצי שעה. שתי ניידות של טיפול נמרץ. ירדו למטה לטפל בבחור ובבחורה. כשאבא היה בטוח שכבר לא צריכים אותו הוא עלה מהתעלה. עוד הספיק להגיד לשוטר שהדברים שהיו באוטו התפזרו לאורך הדרך שבה הוא התהפך וצריכים לאסוף אותם, והשאיר מס' טלפון אם יצטרכו אותו לעדות.

השעה 15:20. המשכנו לכיוון ירושלים. מעדכנים אחד את השני במה שראינו. אבא בכלל לא שם לב שהאיש שירד לעזור יחד איתו היה "המזגזג". הוא גם שכח לגמרי מהכאבים ברגל. דילג לתעלה. עלה וירד. כאילו הרגל בסדר גמור. נזכרנו בתאונה של אחי. ניסינו לדמיין מה עבר עליו אז, באותו ערב של התאונה הקשה שהוא עבר. נזכרנו כמה זמן לקח עד שידענו על התאונה. אף אחד מהחברים שלו לא התקשר להגיד לנו. והפחד הענק כשידענו. חשבנו כמה מזל שאתמול התעכבתי בבית. שהחלטתי לקחת את המים. כמה מזל שהיה תור באלונית. שנסענו לאט מאחורי "המזגזג". אני יודעת שבגלל שהבחורה הצליחה לצאת מהאוטו היא בטח היתה עולה לכביש ועוצרת מישהו. אבל היה עובר זמן. והמנוע בער. כנראה שהדברים הסתדרו ככה שהיינו במקום הנכון בזמן הנכון... ועדיין - לא יכולתי להפסיק לחשוב על הכלב. שאלתי את אבא אם יקחו אותו באמבולנס. אם יתנו לו טיפול. הוא אמר שהוא לא חושב שיקחו אותו לבית חולים. תהיתי מה עושים במקרים כאלה. למי מתקשרים. מי אמור לטפל בחיות שנפצעות בתאונות דרכים. בגלל שהבחורה היתה יחסית בסדר ודיברה על הכלב תיארתי לעצמי שהיא לא תיתן שישאירו אותו. ובכל זאת, ביקשתי מאבא לעצור במקום של התאונה בדרך הביתה. לבדוק מה עם הכלב. בינתיים חשבתי מה לעשות אם הוא עדיין יהיה שם. למי להתקשר. מליון אפשרויות התרוצצו לי בראש. השעה 16:30. אבא התקשר מהמקום של התאונה. אמר שכולם פונו. הבחור והבחורה לבית חולים קפלן. את הכלב בא לקחת הוטרינר מטל שחר. המושב ליד המקום של התאונה. נרגעתי.

בחדשות של 17:00 הזכירו את התאונה. אמרו שם שהבחור נפצע קשה. התקשרתי שוב לאבא. הוא עדיין היה במקום של התאונה. נתן עדות. אמרתי לו שאמרו שהבחור פצוע קשה. הוא אמר שזה מה שהשוטר אמר לו. כנראה פגיעות פנימיות שאי אפשר היה לשים לב אליהן. ואולי שברים רציניים. מסתבר שגם לבחורה היו פגיעות פנימיות. כנראה בבטן.

לא מפסיקה לחשוב עליהם. פעם ראשונה שאני בסיטואציה כזו. כל הזמן רואה מולי את המכונית שמתהפכת גבוה באויר. כל כך מקווה ששלושתם יהיו בסדר. זה היה מפחיד...