שוב חשש מהרגישות של סבינה גורם להסתיר ממנה את הדברים הפחות נעימים בחיים...

חזרתי מירושלים. חשבתי לבוא מחר, אבל הרגשתי חנוקה. רציתי הביתה. טלפון של בכי לאבא. "תבוא כשתוכל. אבל תחכה קצת. אני רוצה ללכת לחדר כושר" (לחדר כושר יש נטיה לשפר במשהו את מצב הרוח שלי...) "טוב. מתי שתגידי". מגיעים הביתה. יוצאים מהאוטו. ריץ' רץ' הבן רץ לכיוון. מילל יללות התפנקות. סוג של שלום. אני מחפשת בעיניים את ריץ' רץ' הבת. לא רואה אותה. אבל כבר חושך בחוץ. "אולי אני לא מבחינה בה", חושבת לעצמי. מדברת עם ריץ' רץ' הבן. "מה שלומך? התגעגעת אלי?" "אני כבר מביאה לך משהו טעים מהבית. רק תתן לי לשים את הדברים בבית". "יודע איפה ריץ' רץ' הבת?"

אבא מתערב בשיחה: "הוא לבד עכשיו".

"מה זאת אומרת?"

"הוא לבד. היא נעלמה"

"נעלמה? לאן? מה פתאום?"

"סבינה, היא נדרסה..."

"מה??? מתי???"

"לפני שבוע בערך. ניסתה לחצות את הכביש ומצאנו אותה מתה"

(קול רועד ודמעות מתאספות בעיניים) "למה אף אחד לא אמר לי כלום?"

"..."

כמה דקות אחר כך. כבר יושבת על המדרגות מאחורה. מצאתי סטייק על השיש והבאתי לריץ' רץ' הבן. ישבתי שם. מסתכלת עליו זולל. מחייכת/בוכה. אחי מתקרב מהבית שלו. מחייך.

"כבר סיפרו לך?"

"כן. עכשיו. אבא. למה אף אחד לא אמר לי קודם?"

"אבא אמר שלא נגיד לך. שזה יעשה אותך עצובה".

ארבע שנים קודם. סבינה לומדת לבחינות הלשכה. התקופה הכי לחוצה בחיים. לימוד בלי סוף. אין יום ואין לילה. אין סוף שעות מול הספרים והחוקים. היסטריה. לא נוסעת הביתה כמעט חודש. פתאום מרגישה צורך להגיע למושב. פורים. מתקשרת להוא מהמושב שעובד בירושלים ואומרת לו שאני מצטרפת אליו. אורזת בגדים ללילה. אני רק אסע לראות מה קורה ואחזור. משהו מציק לי. מגיעים בערב. "תעצור לי ליד הבית של סבא וסבתא" (אחרי חודש בלי בית. עוד לפני אבא ואמא מרגישה צורך לעצור שם. אף פעם זה לא קרה. ובכל זאת... מסיבה לא ממש ברורה - "תעצור לי. אני רוצה לבקר אותם". נכנסת. סבתא והמטפלת שלה בסלון. מצטרפת אליהן. סבתא שמחה לראות אותי. שואלת איך הלימודים. איך אני מרגישה. מוזר - לא שומעת את הכפכפים של סבא מתקרבים לסלון. עוברות למטבח. סבתא והמטפלת מכינות את השולחן לארוחת ערב. אני לא רוצה לאכול. הן עורכות רק לשני אנשים. "מה קורה? למה רק שניים? איפה סבא? ישן?" הולכת לכיוון חדר השינה להציץ בסבא ישן. הוא לא שם.

"סבתא, איפה סבא?"

"..."

(כבר ערב.סבא לא יוצא מהבית בחושך. רק הולך בבוקר לצרכניה. אחר כך נוסע באוטובוס למלא את כל כרטיסי ההגרלות שלו. ובצהריים הולך להביא את הדואר. זהו. חוץ מזה - הוא תמיד בבית. רואה טלויזיה. קורא עיתון. ישן. ועכשיו: לא מול הטלויזיה. לא קורא עיתון בכורסא שלו. לא ישן).

"סבתא. תעני לי... איפה סבא"

"הממ... הוא..."

"סבתא!" (ולפני שהיא מספרת, אני כבר בוכה...)

"אבל... הוא בסדר..."

"איפה הוא?"

"המממ... הוא בבית חולים" (בכל השנים סבא היה פעם אחת בבית חולים כשנשברה לו הרגל)

"למה???"

"היה... המממ... אירוע מוחי..."

"מה??? מתי???"

"לפני שבועיים בערך (!!!). פתאום. הוא התמוטט. לקחו אותו לבית חולים. מאז הוא שם. אל תדאגי. הוא יהיה בסדר. הכל בסדר..."

"מה בסדר? מה פתאום אני לא יודעת מזה?"

"לא רצינו להדאיג אותך. רצינו שתלמדי בשקט."

זה היה גם ההסבר של אבא.

סבא לא חזר לעצמו. באיזשהוא שלב הוא חזר הביתה. הצליח לתקשר איתנו שוב,אבל כל כך סבל. כאב לו. הפך חסר אונים. לא יצא יותר מהבית. שקע בדיכאון. קמל. שלוש שנים הוא דעך. ונפטר לפני שנה...

כל כך כעסתי עליהם.  איזה סדר עדיפויות מעוות? נכון שלא יכולתי להציל את סבא,אבל... לעזאזל הלימודים. זה סבא שלי... במשך השבועיים האלה דיברתי איתם ואף אחד לא אמר לי כלום. כולם רק שאלו מה שלומי ואיך אני מסתדרת עם הלימודים. כולם שיתפו פעולה...

העניין הזה נחרת עמוק בכולנו. השבעתי את אחותי שיותר זה לא יקרה. איזו החלטה שלא תתקבל - היא תמיד תיידע אותי אם חס וחלילה יקרה משהו. והיא דרשה הבטחה דומה מצידי. סוג של ברית שכרתנו אז בינינו.

לצערי, כבר קיימתי את ההבטחה פעמיים. כשאחי עבר את התאונה היא היתה בטיול בצפון. אבא ואמא אמרו לא להתקשר אליה. היא רחוקה והיא מאוד תלחץ. יצאתי נגדם. אמרתי להם שהיא לא תסלח להם אף פעם אם היא לא תדע מיד. היא זו שצריכה לקבל את ההחלטה אם להגיע או לא. אסור שהם יקבלו את ההחלטה בשבילה. התקשרתי.

זה קרה שוב לפני שנה. כשסבא נפטר היא היתה באילת. אמא אמרה לא להתקשר אליה. אבא הקשיב לאמא. התווכחתי איתם שוב. "אוף איתכם, זו צריכה להיות ההחלטה שלה!!!" התקשרתי. הויכוח גזל זמן יקר. היא איחרה ללוויה. כעסה עלי שהתעכבתי בלהתקשר אליה... התנצלתי...

ריץ 'רץ' היא לא בת משפחה אנושית. ובכל זאת... שאלתי את אחותי למה היא לא התקשרה. אמרה שהתכוונה, אבל שכחה. מפרת ברית...

יודעת שהם מאמינים שהם נוקטים בדרך הנכונה. שהם מנסים להגן עלינו מהעולם הרע שבחוץ. לנסות לשמור על התמימות. לדחות את הקץ כמה שיותר. ועדיין - חושבת שהם טועים. אני אנהג אחרת...

ריץ' רץ' מתה. עדיין אין לי את התמונות האחרונות, אבל הנה שוב התמונה ההיא:

(ריץ' רץ' הבת היא הרחוקה יותר. זו שיושבת מאחורה)

* המחשב אצל ההורים שוב מת. מחר יגיע ה"רופא". הגעתי לבית של אחותי לכתוב לכם. אני אחזור לפה מחר להגיב. התרחקות כפויה...

* אבחנת ה"רופא": הספק הלך. רק בשבוע הבא אבא יקח את המחשב לתיקון. אז אני עדיין כאן, לזמן קצר, מהמחשב של אחותי. אולי אני אחזור שוב מחר...