זה מה שאני.

ולא משנה כמה שנים אני אגור בעיר.

ולא משנה כמה אני אוהבת את העיר שאני גרה בה.

את הנופים שבה, וההרגשה שיש בה באויר.

כי השורשים שלי שם. וחלק גדול מהלב.

בין הפרדסים, ליד הרפתות, עם הצרכניה, והמזכירות ובית העם.

הרבה דשא. ושמיים כחולים. וילדים שמתרוצצים ברחובות.

והכי חשוב - עם המשפחה שלי.

מסתבר שאפשר להוציא את המושבניקית מהמושב, אבל אי אפשר להוציא את המושב מהמושבניקית.

ולא משנה כמה מפונקת היא

בגלל זה היום, כשהסתובבתי בעיר ונתקלתי בתהלוכה של בני המושבים, ממש התרגשתי.

עמדתי מאחורי הגדרות ומישהי ממני הלכה שם איתם, עם החולצה הכחולה, והקוקו. והשירים של המחנות. והגאווה.

ובתוך ההמון קלטתי אותם, קבוצה קטנה של יפנים שחגגו את איחוד ירושלים:

ובתוכם היא שבתה אותי. עם הבגד המסורתי. השיער השחור החלק. והמבט הזה:

(סליחה על הטשטוש. הם היו בתנועה ולא הצלחתי להתפקס כמו שצריך)

יום ירושלים שמח!!