זוכרים את עניין סבתא מהפוסט הקודם? (אם לא תלכו. תקראו. תחזרו)

שיחה עם אחות של סבתא בסופ"ש הבהירה שבעקבות הטיפולים היתה לסבתא הצטברות נוזלים בגוף. טיפלו בזה בבית חולים והיא שוחררה הביתה. חזרתי למוד של לעקוב מרחוק.

לפני פחות משעה, עדיין בעבודה, מחכה לפגישה עם הבוסית הגדולה, טלפון מאחותי:

אחות: תקשיבי, לגבי סבתא...

אני: כן?

אחות: אז, התקשרו עכשיו. מסתבר שהיא על מורפיום בבית. במצב קשה. לא נשאר הרבה זמן, כנראה. עניין של ימים, אולי.

אני: ???

אחות: אני לא מתכוונת ללכת. גם אמא. אבל חשבנו שלך יהיה חשוב לדעת. שאת תרצי ללכת. אז אני מתקשרת לעדכן אותך.

בכי. בלבול. מחשבות של איך פתאום ואיך אני מגיעה כמה שיותר מהר הביתה.

מתקשרת לאקס ובוכה (סוג של התמודדות עם חוסר אונים).

בינתיים אחותי חוזרת אלי: אם את רוצה, מחר אחרי שאבא מסיים משהו נבוא לקחת אותך כדי שתוכלי ללכת לסבתא.

אני: אממ. טוב. נראה. אולי אני אבוא כבר היום. לא יודעת.

מחליטה להתקשר לאחות של סבתא.

אני: את יודעת מה שלום סבתא?

היא: בסדר. דיברתי איתה אתמול והיא נשמעה יותר טוב.

אני: והיום? היום דיברת איתה?

היא: לא, למה?

אני: כי התקשרו לאמא. אמרו שהיא במצב קשה. שזה הסוף.

היא: מה??? כבר מתקשרת אליה וחוזרת אליך.

...

היא: דיברתי איתה. היא לא על מורפיום. היא אמנם חלשה, אבל זה הגיוני אחרי מה שעבר עליה בימים האחרונים. גם אין לה תיאבון, אז זו גם סיבה לחולשה.

אני: באמת?

היא: אני לא מבינה מי מפיץ שמועות כאלה!

אני: לא יודעת. אז את בטוחה שזה לא הסוף?

היא: תראי, סבתא לא בריאה. את יודעת. אבל זה בטח לא מה שאמרו לכם.

אני: אז לא לנסוע אליה כבר? את מבינה, אני פוחדת שזה יהיה כמו עם סבא. שלא הספקתי להיפרד.

היא: אני חושבת שאין סיבה ללחץ. תבואי אליה כשאת מגיעה הביתה בסוף שבוע.

אני: את בטוחה?

היא: אני חושבת שכן.

פפפפפפפפפפפ... (שזה סוג של הוצאת אוויר שמעידה על מעין הקלה). אין סיבה לחיוכים ויותר מדי אופטימיות, אבל הפחד שעבר עלי בשעה האחרונה עד השיחה האחרונה עם האחות של סבתא היה ענק. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את הסבתא האחרונה שלי בלי להיפרד. פשוט לא.

כנראה שהפעם זו היתה אזעקת שווא. ואולי זה נועד לנער אותי. כי החשש מפגישה איתה (או יותר נכון: עם האנשים הרעים שנמצאים סביבה בימים האלה) גורם לי להזיז את המחשבות על פגישה כזו הצידה ולמצוא תירוצים למה לחכות עם זה עוד קצת, כי הנה, היא עוד בסדר. ויש זמן.

אז כנראה שכבר אין כל כך זמן. וגם אם התחזיות הנוראיות של היום (מי לעזאזל ממציא תחזיות כאלה??) התבררו כלא נכונות, סבתא חולה. מאוד. וכדי לא לפספס אותה אני חייבת לראות אותה בקרוב. בסופ"ש שמגיע. אין יותר תירוצים. אסור. אני פשוט אתעלם מהאנשים מסביב. אראה רק אותה. כי אני חייבת את זה. לעצמי. לה. לזכר מה שהיה. בגלל שהיא סבתא שלי, ולא משנה שכבר אין לזה ביטוי במציאות. מה שקרה אז, אסור שיקרה שוב. לא רוצה להרגיש שוב כל כך רע.

דמט עולם.