לא מדובר בעוד חשיפה, אלא בהמלצה לראות סרט שיוקרן היום בערב (21:10 ו- 02:30, אם אני לא טועה) בערוץ 8. אני ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני שנתיים בסינמטק תל אביב. מדובר בסרט שעשה חבר טוב של קרוב משפחה שלי (קרוב משפחה שלי אחראי לפס קול). ממליצה לכם לראות, ולא בגלל ההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות, אלא בגלל שמדובר בסרט מאוד מרגש.

כיוון שאני לא מתיימרת להמציא את הגלגל, הנה מה שהיה כתוב בעיתון על הסרט:

"עמי אלון החליט לתעד את משפחתו-משפחה קיבוצניקית ממוצעת, עם בעיות בזוגיות ארוכת השנים של ההורים ואב חולה בסרטן, בסרט חושפני, המביא תמונה שהיא לא עגומה אבל גם לא ממש משמחת. בעדינות וברגישות מתאר אלון את הוריו, שהם ממש לא ייצוג של אידיליה משפחתית, אלא יותר תאור של בני זוג החיים יחד אבל בעצם לבד, ויוצר סרט אינטימי-משפחתי, המעורר עניין בעיקר בשל הכנות שבו".

אני מאוד אהבתי את הסרט. סרט על זוגיות בצל מחלת הסרטן של האבא. יש בסרט הרבה אמירות בנוגע לקשר בין ההורים שמצאתי אותן מאוד עצובות. שני אנשים שחיים יחד המון שנים אבל איבדו בדרך את האהבה, שלפעמים לא בטוח שבכלל היתה ביניהם. פיפ, האמא, צוחקת הרבה בסרט. צחוק שהוא מאוד: "בחוץ צוחקת בפנים בוכה". הם מאוד לבד בביחד שלהם. כל כך מפחיד אותי לחשוב שדבר כזה יכול לקרות לכולם. רוצה להיות בטוחה שעם האיש שלי תמיד יהיו ניצוצות. תמיד תהיה אהבה. נכון להיום, כמו שאמרתי לאיש אחד, אני בסוג של ספק אם בכלל אני אמצא איש כזה. אבל לא התכנסנו לכאן בשביל (שוב) לדבר עלי. רק רציתי להמליץ לכם שתראו את הסרט. אני דמעתי בו לא מעט.