רציתי לכתוב כאן פוסט על ישרא'-זוגיות-סירוס (יש קשר), אבל זה נדחק הצידה כי לחיים יש דינמיקה משלהם.

יוצאת מהעבודה והולכת לחדר כושר דרך גן סאקר, שהפך בטוח בעיני מאז שאני מכירה אותו כל כך טוב.

חולפת על פני משפחות, הקבוצה שעושה טאי צ'י, זוגות... מגיעה ל"צומת" בה צריך להחליט אם לחתוך בקו ישר את הדשא או לבחור בדרך סלולה הקצת יותר ארוכה, בין השיחים והעצים, עם הצל. על הדשא הרבה שמש. בכל זאת, יצאתי מוקדם מכרגיל.

שתי שניות התלבטות ואני על השביל הסלול. די לבד, כי כל הדברים קורים על הדשא.

מישהו עובר מולי. מבוגר. אני לא אוהבת שגברים מסתכלים עלי. לא כאלה שאני לא מגלה בהם עניין. זה מרגיש לי פולשני וקצת מפחיד.

הוא נעלם מאחורי העיקול ואני שוב לבד על השביל. בין השיחים והעצים.

ממול מגיע בחור צעיר. גבוה ממני. לפי הבגדים הוא גם צועד בשביל הספורט. הוא מסתכל. הולך בדיוק מולי. לא מהר. כשהוא ממש קרוב הוא נעצר ונועץ בי מבט מאיים. כמה סנטימטר ממני. קפאתי. עמדתי גם אני לכמה שניות שנראו כמו נצח. והלב שלי-הוא ממש איים להתפוצץ מעוצמת הפעימות. הראש שלי צעק על הרגליים לברוח משם. הבחור התחיל להגיד משהו עצבני/מאיים. שמעתי את הקול אבל לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. למזלי הרגליים הקשיבו לראש. זזתי מעט כדי לא לעמוד ממש מולו והתחלתי  ללכת. מהר. לא מסתכלת אחורה. שומעת אותו ממשיך להגיד דברים. ממהרת לצאת מהאזור המבודד לדשא מלא החיים. הלב שלי דפק חזק עוד משהו כמו 10 דקות אחר כך.

לא שהוא יכול היה לעשות לי משהו. בכל זאת-יש כביש ליד, ולא רחוק, אחרי השיחים והעצים- הדשא. עם האנשים. אבל לכמה שניות זה היה מפחיד. מאמינה שאם אי פעם, חס וחלילה, מישהו כן ינסה-אני אמות מהפחד. הלב שלי לא יעמוד בזה.

אני, סבינה, פחדנית.