זוגיות מסרסת ישרא' וישרא' מסרסת זוגיות, אמרה מישהי שפעם היתה חברה טובה שלי מפה, ובזה בעצם אפשר למצות את הנושא של הפוסט הזה. זה נכון לגבי קשרים בין בלוגרים, אבל באופן חלקי גם כשהצד השני לא בלוגר בעצמו, אבל יודע את הדרך לבלוג שלך.

אני פה מספיק זמן כדי לדעת שהמקום הזה הוא כר פורה למערכות יחסים, כולל קשרים רציניים. אפילו לי היתה אחת כזו. ועוד דברים פחות רציניים או ארוכים. הפוסט הזה נכתב בתקופה שבה היה לי חבר מכאן אבל נגנז, ובעקבות שיחות בזמן האחרון הועלה מעולם הטיוטות, עבר עריכה מחדש, והנה הוא לפניכם.

כשמוצאים בן זוג (כולל בת זוג. אני אשתמש בבן לשם הנוחיות בלבד) נתקלים דבר ראשון בדילמת החשיפה-לספר או לא לספר (רלוונטי במקרה ששני הצדדים בלוגרים, מן הסתם). במקרה של הקשרים שאני ניהלתי דרך כאן הוחלט שלא. בקשר הארוך שהיה לי פה בהתחלה אף אחד לא ידע. אחר כך שיתפנו כמה מקורבים. היו כמה שגילו בעצמם אחרי מבצע בילוש שהם החליטו לערוך. הוא היה נגד לספר. לי לא היה איכפת. בהתחלה רציתי, כי הרגיש לי שהוא מסתיר אותי. חשבתי שהוא רוצה להמשיך לשמור על תדמית הפנוי כדי להמשיך להיות מחוזר. לא מאוד טעיתי, ובכל זאת לאט לאט הוא הכניס את הקיום שלי לבלוג שלו. בלי הפניה כמובן. אבל ידעו שיש לו חברה. אני בנויה ככה שכשאני בזוגיות אני מאבדת עניין באחרים, ככה שאני לא חושבת שהייתי בעיה מהבחינה הזו. פלירטוטים אף פעם לא היו הצד החזק לי כאן. אולי בתקופות בהן הייתי נטולת קשר. וגם אז-בקטנה.  

עוד דבר שמייחד זוגיות שקשורה לישרא' הוא השיחות הפרטיות מול כל הקוראים-כמישהי שיש לה יכולת ביטוי לא רעה באופן כללי, אני מוצאת את עצמי לא פעם נטולת יכולת התבטאות מול בן הזוג שלי. דרך הבלוג יכולתי להגיד דברים שרציתי ולא ידעתי איך. ידעתי שהוא יקרא אותם ואז שיחה בנושא לא התחילה מאפס. גם מאחרים קיבלתי מסרים דרך הפוסטים שלהם או שהשארתי להם מסרים בעצמי. במקרה הזה אני חושבת שזה סוג של יתרון.

זוגיות מסרסת ישרא' כשהיא מונעת מהמעורבים לכתוב כמו שהם היו רוצים, כמו שהם כתבו פעם:

כשמנסים להסתיר את קיומו של הקשר מהבלוגספירה צריך להחליט מי כותב על חוויות משותפות כדי שאף אחד לא יקשר. מוותרים על לכתוב לפעמים כי לצד השני חשוב להגיד משהו על מה שהיה או פשוט כי הוא הספיק קודם.

כשבן הזוג פה-חושבים לפני שכותבים משהו כדי לא לפגוע. אי אפשר לשתף כמו פעם. אי אפשר להגיב בצורה ספונטנית ולשתף פעולה עם פלרטטנים. ביחוד כשבן הזוג שלך לא מקבל בהבנה את ההסבר: "זה רק וירטואלי" ו"לישרא' שפה משלה". צנזורה חלה לפעמים גם כשהקשר מסתיים, אם עדיין איכפת לך ממי שחלק איתך תקופה מסוימת בחיים. רגישות קוראים לזה.

מצד שני, כאמור, לישרא' יכולת לסרס זוגיות ולחבל בקשרים שהיא יצרה בעצמה. לפחות במקרה שלי היא היתה אחראית לריבים. פגיעות. וכעסים. הרבה בגלל עניין התגובות. מעורבות היתר. ההרגשה שמשהו מהחופש אבד. הקנאה. בעולם האמיתי אנחנו בדרך כלל, או ברוב הזמן, לא חשופים לאינטרקציה של בן הזוג שלנו עם אחרים. כאן זה זועק. להפסיק לקרוא זו משימה לא קלה. תגובות מפלרטטות פשוט עומדות שם ומתגרות. כל המוצי פוצי. זה מוזר. וזה מציק. וזה משהו שמעטות אלו שיעזו לעשות בעולם האמיתי כשהן יודעות שאת בסביבה. זה מרגיש כמו חוצפה של אותן מגיבות, שיודעות שלבלוגר שהן מגיבות אצלו יש חברה, אבל בשם הוירטואליות עושות מה שבא. שיניים זה האינסטינקט הראשוני במקרה שכזה. המון איפוק צריך כדי לא להשתמש בהן.

לישרא' יש כוח גדול ליצור קשרים-היא גורמת לנו להכיר צדדים של בן אדם שלא היינו מכירים כל כך מהר בדרך אחרת. אנחנו מגיעים לקשר עם הרבה אינפורמציה על האיש שמולנו. אבל לישרא' יש גם כוח להרוס קשרים, בגלל שהכל פתוח. בגלל שלישרא' שפה משלה שהחוקים שלה לא תמיד ברורים לכולנו. בגלל שהגבולות די מטושטשים. בגלל שלא לכולנו ברור איפה בדיוק עובר הגבול בין וירטואלי ומציאות. דווקא כשקשר נוצר כאן, את מבינה שזה אפשרי. ושמה שהתחיל כסתם עוד תגובה יכול להפוך לסיפור אהבה. פעם חשבתי שזה נפלא. היום פחות. כי לדעתי החסרונות עולים על היתרונות. בכמה מקרים שאני מכירה (מקרוב או מרחוק) הבחירה היתה "להרוג" או די לסרס את הדמות בישרא'. לפחות לתקופה מסוימת. בדרכים מגוונות.

מן הסתם להשפעה של ישרא' יש המשך גם כשהקשר נגמר. ביחוד אם עוד לא התגברת ואתה רואה איך הצד השני ממשיך הלאה, אחריך. כשתגובות אצל אנשים שהייתי איתם כבר לא מזיזות לי. כשהן מצליחות לגרום לי לחייך בלי שום עקצוץ או רצון לשים שיניים, אז אני מבינה שבאמת המשכתי הלאה. שהרגש שהיה נעלם. שכבר לא איכפת לי. וול. יותר מדי מסובך בעיני כל העניין הזה.

אז.. נו מור קשר ישרא-בלוגי פור מי.

האמור לעיל נכתב מנסיונה האישי של הכותבת, וקצת מנסיון של אחרים, אליו היא נחשפה במהלך השנים שלה פה. יש אנשים שזה עובד אצלם. מן הסתם עניין של הדמויות המעורבות. בהצלחה לאלו שחושבים אחרת. אני, כאמור, שבעתי.