איזה שבוע...

עוד פוסט עדכונים לפני הפוסט הכבד (בהנחה שאני אחליט לפרסם אותו...)

* אתמול הייתי אצל הנטורופת. היה פחות גרוע ממה שחשבתי. הוא רצה להתחיל בלבדוק משקל וגובה. הטלתי וטו על עניין המשקל. אמרתי לו שכמעט 10 שנים לא נשקלתי והוא לא הולך לשנות את זה. הסכמתי רק לבדוק גובה, ואנשים - מסתבר שאני ממשיכה לגבוה. לפי הנטורופת אני כבר 1.75 וחצי (!) גבהתי בחצי סנטימטר בשנים האחרונות.

* בין הדברים החדשים שהוא ביקש שאני אקח - טיפות ברזל. למי שמתעניין בחוויה - גועל נפש!!! בקבוקון עם נוזל שחור (!). צריכה כרגע לטפטף על הלשון 10 טיפות פעמיים ביום. טעם נוראי. חמוץ מתוק כזה. מעורר בחילה. איכס! אבל - המטרה מקדשת את האמצעים. חושבת שמאז שהתחלתי עם תוספות הברזל יש שיפור בהרגשה, אז בינתיים אני משתפת פעולה.

* היום, אחרי למעלה מ- 10 שנים, חתמתי על מסמך שסוגר את החשבון שלי בבנק לאומי. הרגישות שלי נכנסה לפעולה (לפעמים היא לא יודעת גבולות) והרגשתי קצת מחנק של דמעות. בכל זאת - סוג של מערכת יחסים שמסתיימת. אבל יודעת שזה הצעד הנכון. הריביות על המינוס שהיה לי תרמו לא מעט לרווחים של הבנק. העמלות שלהם היו מטורפות. בזמן שעבר מאז שעברתי לבנק אחר ועד היום, מבחינתי החשבון לא היה פעיל, אבל הם המשיכו לחייב בכל מיני דברים. הגיע הזמן לחתוך. מסמך הגירושים מהחשבון חתום.

והעניין המרכזי -

* אחרי שבוע מעצבן ומתיש - סוף כל סוף היום היה יום של נחת. לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי עם מירב לעיר הגדולה, לחפש בגדים לחתונה של אחותי. הייתי סקפטית. חשבתי שאני אעשה את הדרך הרבה פעמים בחודש הקרוב עד שאני אמצא משהו. התחלנו בקניון רמת אביב, יחד עם עוד חברה. דרך לברוח מהחום שבחוץ. לא נמצא משהו ש"עשה לי את זה". בחנות אחת היה משהו שהיה קרוב לזה - סוג של מכנסיים שחורות עם בד שחור שקוף עליהן וחולצה עם כתפייה ביד אחת ובשניה הרבה בד שקוף. היה נחמד, אבל התקשתי לוותר על חלום השמלה המדהימה שהיה לי. אין לי כוונה לנסות להאפיל על הכלה (בכל זאת - אחותי האהובה, היפה, עם הגוף השווה. והשמלה שהיא בחרה ממש מקסימה), אבל רציתי להיות השניה שתשומת הלב תופנה אליה. לא להראות כאחות הבסדר ולמשוך מבטי רחמים ("תראו אותה, כבר בת 30 ועדיין לבד). לא להיטמע בין כולם. רוצה להראות הכי טוב שאפשר. לזכות במבטי "וואוו". והאמת - יש לי תחושה שהשמלה שנרכשה תעבוד (-:

מירב ואני המשכנו מהקניון לרח' דיזינגוף. להציץ קצת בחנויות מעצבים לפני שאני מחליטה אם לחזור למכנסיים והחולצה בקניון. בהתחלה היה מייאש. הכל צבעוני מדי. רציתי משהו קלאסי. מיוחד. ואז... חלפנו ליד החנות של יוסף. קצת התלבטות בכניסה. היו מי שאמרו שאני לא אמצא שם משהו. שהוא יותר מדי מנסה להתחכם. אבל מירב התעקשה: אנחנו כבר פה, אז נציץ. (תודה על הפוש, מותק). מירב ניגשה לאגף הצבעוניים. אני לשחורים. אחרי שהיא סימנה שמלה אדומה, היא התפנתה לסוג של הנאה פרטית - היא הלכה למדוד שמלת כלה לבנה (מדהימה!). סוג של קטע. אני איתרתי שמלה מעניינת בשחורים. ארוכה. קולר. אבזם כסף גדול מקדימה. הרבה בד. כן למדוד? לא למדוד? מירב החליטה: "יאללה - תמדדי. לפחות נראה אם זה הסגנון שלך". הקשבתי לה (אין כמו להקשיב למירב). יצאתי משם. לבושה בצורה שונה לגמרי ממה שהתכוון המעצב (שמתי את האבזם גבוה מדי. הרבה מדי). המוכרת מיהרה לתקן את התפיסה המעוותת שלי את כוונת המעצב. האבזם ירד עד לטבור, מה שיצר פתח מקדימה לאורך כל הגוף (עד לאבזם). מאחורה השמלה הורדה והורדה נמוך נמוך. כל הגב נשאר בחוץ. עד התחתונים וקצת למטה (תרגעו. זה לא נשאר ככה). בד שחור עבה נכרך בגובה האבזם מאחורה קדימה. נכנס לאבזם וחזר לקשירה מאחורה. התגובה היתה אחידה: "וואוו". מירב וידאה עשרות פעמים שאני ארגיש עם זה נוח. שאני לא אלחץ מדודים שיחליטו לצבוט בגב החשוף (נראה מי יעז. חוץ מזה מירב תהיה שם כדי לשמור עלי). בכל זאת - כשהחל המסע אמרתי לה שאני לא אוהבת שהכתפיים בחוץ, והגב. רוצה סקסי, אבל מכוסה. ולמרות זאת - בשמלה הזו - התאהבתי. המון סבינה חשופה, אבל עדיין האיברים האינטימיים מוסתרים כמו שצריך. ברור שהייתי חייבת למנות את כל מה שאני לא אוהבת בי. לשמחתי מי שהיה מסביב לא הסכים איתי (לא השתכנעתי, אבל זה היה נעים). נפלה החלטה. זו תהיה השמלה. היא נשארה שם בשביל תיקון (להצר אותה קצת. איזה כיף שאומרים לך שצריך להצר בשבילך את השמלה). המסע הסתיים והוכתר בהצלחה. עוד שלב בדרך לחתונה מאחורינו. הסבינה מאושרת. מקווה להיזכר כ"אחות הסקסית של הכלה" ולא כ"אחות הרווקה בת ה- 30".

מיי, כל כך אוהבת אותך...

הסב מחוייכת.