שותפה של השנה האחרונה ארזה את עצמה בשעות האחרונות והמשיכה הלאה.

שמעתי וראיתי איך היא והחבר מכניסים את החיים שלה פה לארגזים וחרדת הנטישה שלי התחילה לטפס לאט לאט מהמעמקים, חונקת גרון ולוחצת על כיסי הדמעות. כמה שאני לא אוהבת מצבים כאלה..

היא היתה שותפה מצוינת. כייפית. נמצאת הרבה (מבחינתי זה יתרון. לא אוהבת להיות לבד בדירה). מצחיקה. מתחשבת. איכפתית.

הגיעה כשהיא לבד ומצאה בזמן שלה פה אהבה גדולה, שאני חושבת שתוביל לחתונה. בחור מקסים.

היא אחראית על ה"בוק" שלי. יומיים מחלה שלי שנוצלו לעשרות צילומים, אחרי המון זמן שלא היו לי תמונות נורמליות של עצמי.

התלבטתי איתה לא מעט.

שיתפתי אותה בדברים שעברו עלי.

היא היתה שם להקשיב לייעץ. מהסוג המשובח של השותפות.

לא מאמינה שנישאר חברות הכי טובות, אבל היא מסוג השותפות שתמיד הכי אהבתי לגור איתן. סוג של אחות-חברה שנמצאת קרוב כשאני רחוקה מהמשפחה והחברים האחרים שלי.

אז עכשיו היא עוזבת.

ואני פה זולגת. כי אני שונאת פרידות, כבר אמרתי?

וזה לא שאני בוכה תמיד כששותפה עוזבת. היו כאלה שרק חיכיתי לרגע שהן יעזבו. וברוב האריזות לא נכחתי. הפעם יצא ככה, אז זה יותר מורגש. אני חושבת שהעזיבה הקודמת שנכחתי בה היתה של מריה. ואז זה היה ביום ש"הילד" עזב, אז הייתי יותר מרוכזת בקושי על העזיבה שלו.

כל כך רוצה כבר למצוא את המקום הבטוח שלי.

את האיש שיקים איתי משפחה.

את הפינה שלנו בעולם שתהיה מקום בטוח שבו אנשים לא מתחלפים ועוזבים, אלא רק מתווספים (ילדים, כאילו).

מאז שהגעתי לפה, לפני 8 שנים, אמרתי שאני אעזוב איתו, עם האיש שלי.

בינתיים זה לא קרה.

אני חושבת שאם וכאשר יגיע היום בו אני אכניס את החיים שלי פה לארגזים כדי לעבור לקן שלי עם האיש שיאהב אותי, זה יהיה אחד הימים היותר מאושרים בחיים שלי.

ואם זה לא יקרה, אז מתישהוא אני אחזור למושב. לגור ליד ההורים.

זהו.

חיבוק.

הבטחה להיות בקשר.

המון דמעות (שלי. כס על הרגישות הזו).

עוד משהו נגמר.

(אחת התמונות המשותפות שלנו בימי הצילומים ההם. אמנם היום השיער שלה נראה אחרת, אבל זה מה שיש...)