אני אעשה את זה קצר:

אני אוהבת שיחות של מגיבים בבלוג שלי. בדרך כלל זה מצחיק אותי. לפעמים סתם מעניין.

תגובות ארוכות וענייניות שמעידות על איכפתיות/הבנה ווטאבר-אני בעד. זו השקעה.

בטח מותר להתערב בדיאלוג שמתנהל ביני לבין מגיבים. אם יש משהו מעניין/מצחיק להגיד. הערות מגעילות-לא כאן.

אני קצת נעלבת כשלא עונים לתגובות שלי. אצלי אני משתדלת להגיב תמיד. המקרים בהם יוצא לי לא להגיב: א. כשהתנהלה שיחה ארוכה ביני לבין מגיב וכבר אין לי מה להוסיף על התגובה האחרונה שלו; ב. כשמגיבים לי על פוסטים ישנים ואני לא שמה לב; ג. כשמדובר באנונימוס, שאוהב להגיד את המילה האחרונה :)

מישהו שאני מגיבה אצלו ולא מגיב אצלי? זה לגמרי בסדר. כנראה שהוא לא מוצא אותי כל כך מעניינת. לגיטימי. או שאין לו מה להגיד. או שהוא לא אוהב את האנשים אצלי. או לא מרגיש לידם בנוח. אלו לפחות הסיבות בגללן אני לא מגיבה אצל כל אחד שמבקר אצלי. אבל אצל המגיבים הקבועים אני משתדלת לקרוא תמיד.

אני גרועה בעצות, אבל כשיש לי אחת כזו אני בדרך כלל משתפת בה.

ואני בדרך כלל לא מגיבה כשאני לא מסכימה. לא רוצה שזה יתפרש כהתנשאות/קריאת תיגר או משהו כזה. לא אוהבת לריב/להתווכח.

ואיך שכחו את סוגיית הנימוס הכי משמעותית פה בבלוגים?! רעלנים. נגד נגד נגד. למחוק. להשמיד. שונאת אנשים שמגיבים תגובות מגעילות ואף פעם לא עושה את זה בעצמי. גם כשיש תגובות שנורא בא לי לעשות בהן שיניים אנונימיות, אני מתאפקת. כל מה שעולה לך בראש להגיב זה דברים לא נחמדים? תעשה טובה ותשתוק. ואתה בהחלט מתבקש לא לחזור יותר. תודה.

וכחלק מהנימוס: היא התחילה.