כשהייתי קטנה רציתי להיות ארכיאולוגית.

יאפ.

להיות שעות וימים במקום מסוים. בגדי חאקי, חיתול לבן קשור על הראש, ולחפור.

למצוא פיסות היסטוריה. לנקות מאבק. לחבר חלק לחלק ולגלות חיים שהיו פה פעם.

הסיבה המרכזית היא העובדה שבאיזור הפרדסים של המושב היה פעם כפר ערבי.

דוד שלי היה אוסף את החרסים והדברים שמצא שם באדמה בקופסאות אצל סבתא וזה ריתק אותי.

הייתי הולכת איתו לפעמים ושמחה להיות זו שמוצאת פתאום ידית של כד או חתיכת חרס שווה לפניו.

חלמתי איך אני מוצאת פתאום פסיפס נדיר.

חשבתי על החיים שמסתתרים מאחורי הדברים שאנחנו מוצאים.

על כמה זה מוזר שההיסטוריה נמצאת שכבות שכבות מתחת לאדמה, ומעניין מה ימצאו אחרי שאנחנו נכוסה בשכבה משלנו.

עם השנים התרחקתי מהחלום הזה.

משהו חדש התחיל לדגדג לי, בעקבות סדרות בטלויזיה וחברה של אח של חברה (מישהו הצליח להבין?) שלמדה וזכתה למבטי הערצה ממני ומהחברה, כשהיינו עדיין ילדות לקראת סוף בית הספר היסודי. את החלום הזה הגשמנו בסוף שתינו. פחח.. מי היה מאמין. אבל עדיין, כשאני רואה לפעמים בצידי הדרך עמודים וסרטים עם שלט "חפירות ארכיאולוגיות-רשות העתיקות" זה עושה לי משהו בפנים ובא לי להצטרף לחיפושים.