אתמול אחרי העבודה החלטתי ללכת לתערוכה של בצלאל. כמה דקות לפני שיצאתי, יואב העלה את האפשרות הדי גבוהה שאני אפגוש שם את אייל (מהשלישיה, למי שעוקב), ואולי גם את אחווה (חברה שלו). זה גרם לי מאוד להסס אם ללכת. לא ממש רציתי לעמוד בסיטואציה הזו של לראות אותם. אחרי התלבטות - הוחלט. אני נוסעת. בשנתיים בהן אני מכירה את אייל שמעתי הרבה על הלימודים שלו. על הרעיונות. ראיתי עבודות שלו במצלמה הדיגיטלית. לראות את העבודות שלו בתערוכה של סוף הלימודים היה סוג של must.

הדרך לאוניברסיטה נראתה כל כך ארוכה. לא נגמרת. ככל שהאוטובוס התקרב הפחד וההתרגשות שלי גברו, אבל אמרתי לעצמי שבכל שלב אני יכולה להסתובב וללכת משם. עשיתי את הדרך לתערוכה ברגליים רועדות. רציתי לראות אותו, ויחד עם זה פחדתי מהסיטואציה. בכל זאת - כבר בערך חצי שנה לא ראיתי אותו. הלכתי במסדרון הארוך שמוביל לתערוכה בצעדים קטנים. מנסה לראות אם אני מזהה מישהו מרחוק. שוקלת להסתובב ולברוח. הגעתי לכניסה. בקול רועד שאלתי את המאבטח איפה המחלקה של אייל. הוא כיוון אותי. התקרבתי. נעמדתי ליד השלט בכניסה - להיכנס או לא? עוד אפשר להעלם... נשמתי עמוק ונכנסתי. מבט חטוף מסביב. הוא לא שם. גם לא היא. התחלתי להסתכל על העבודות. קוראת מה שכתוב לידן. מחייכת מול עבודות שמצאו חן בעיני. מאחורי הסיבוב חיכתה העבודה שלו. המון אהבתי. עמדתי שם הרבה זמן ובחנתי כל פריט. סוג של קירבה. לקחתי כרטיס ביקור שלו. עמדתי שם עוד קצת זמן והמשכתי. בחדר ליד היתה העבודה שלה. אפרורית משהו. בצעד הבא שעשיתי קלטתי אותו מימין, בכניסה לחדר. לא ממש ידעתי מה לעשות. בכל זאת, עבר זמן. הוא הסתכל, חייך, ניגש אלי. "סבינה..." נשיקה על הלחי. "מה שלומך?" שיחת פגישה שכזו, כשמאחורינו העבודה שלה. "יש כאן שתי עבודות שחשוב שתראי-שלי ושלך". "שלי?" "כן, את זוכרת את הסרט שיריב הכין עליך? הוא מוצג כאן". "אני צריכה לראות גם את העבודה של עומר" "אה. בטח. אני אראה לך גם אותה, אבל קודם כל שלך". חלפנו מהר על כל העבודות שבדרך עד לחדר הבא, בו על מסך מחשב די גדול ישבתי על המיטה שלי וקישקשתי (המנחשים באיזו מחלקה מדובר יזכו לראות את הסבינה מלפני חצי שנה. די מעודכנת...). כמה מביך-מוזר. הוא חייך ואמר שהוא חשב על זה וזה ממש כמו בלוג מצולם (להרגע - הוא לא יודע איך להגיע לבלוג שלי. רק שהוא קיים). הוא אמר שהוא צריך להביא משהו למישהו ויחזור עוד מעט. שאל אם אני עדיין מסתובבת. "כן". "טוב, אני עוד אחזור". אני הדמיונית הלכה לצידו למקום אחר. אני האמיתית נשארה להסתובב בתערוכה. הסתכלתי עוד קצת על הסרט - שמחה שרזיתי מאז. מישהי לצידי הסתכלה על הסרט. ועלי. "זו את שם, נכון?" "כן" (מסמיקה). המשכתי להסתכל על העבודות בחדר ההוא וקלטתי מדי פעם אנשים מסתכלים עלי ועל המסך. חלק התלחששו. כמה מוזר ומצחיק להרגיש מפורסמת... חזרתי לחדר שעל פני העבודות בו חלפנו מהר ופגשתי שם את יריב. בדיוק אייל חזר. יריב אמר משהו על זה שמבקשים ממנו מספר טלפון ואם אפשר לתת. צחקנו. כבר לא זוכרת על מה עוד דיברנו אבל הרגשתי שאני מרחפת. סוג של חלום... אייל לקח אותי לחדר בו מוצגת העבודה של עומר. נשארתי שם והוא שוב נעלם. אחרי שעברתי על כל פרט בעבודה של עומר, חזרתי לסיבוב אחרון בחדרים ויצאתי מהמחלקה. עכשיו כבר לא רציתי ללכת. בגללו. ובכל זאת. יצאתי. שוב בצעדים קטנים ואיטיים. הפעם מסיבה הפוכה - לא כי חששתי לראות אותו, אלא כי חששתי לצאת משם בלי לראות אותו יותר. באחד המעברים בין המחלקות שוב הוא צץ. שאל אם אני כבר הולכת. אמרתי שכן. אמר שאני חייבת עוד לראות איך הציגו אותם הבנות מתקשורת חזותית בקומה 10. עליתי. הגעתי לפרויקט שהוא התכוון אליו. על אחד הקירות היה תלוי פוסטר והוא בתוכו. כמה יאמי... המשכתי להסתובב בחדרים האחרים, וזהו - שוב למסדרון הארוך בדרך החוצה. שוב לאט. בוחנת כל פרט בדרך, שהוא בטח ראה כבר אלפי פעמים בשנים שלו כאן.

כשיצאתי מהמסדרון הארוך לחצר שבחוץ לקחתי נשימה עמוקה. ואז הן הגיעו ושטפו את הפנים שלי. המון מהן. דמעות גדולות וחמות נקוו בעיניים וזלגו וזלגו... כמו ילדה קטנה שהגדולים אמרו לה שהצעצוע שנראה לה הכי יפה ומיוחד בגן הוא לא שלה ואף פעם לא יהיה שלה. כמו אשה גדולה שאמרו לה להמשיך הלאה, כי האיש הזה אף פעם לא יהיה איתה. שוב עם הפחד הזה שזו פעם אחרונה שאני רואה אותו. עם ההרגשה שמשהו ממני נשאר איתו...