אוף!!!

סוג של התמוטטות.

לחץ.

עייפות.

התרוצצות.

הסבינה מותשת ואני כאן רק 24 שעות.

מתפזרת בין מליון דברים.

מנסה לעשות "מה שצריך" ומרגישה שאני לא מצליחה לעשות כלום.

אני לא מספיק עם אמא.

אני לא מספיק עושה מה שצריך פה בבית.

נוסעת מחר להביא את השמלה בלי חשק.

אולי זה בגלל שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם.

אולי כי אני מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני מסוגלת.

אולי כי היומיים הקרובים לא נראים פחות מטורפים.

קצת סדר -

הגעתי אתמול בערב. כבר היה מאוחר בשביל לנסוע לאמא.

הלכתי לישון ב-4:00 וקמתי ב- 8:30. אחותי נסעה לאמא. אני נשארתי להתחיל לסדר את הבית.

לבשל משהו לאבא ואחי.

להתחיל להתמודד עם ערימות הכביסה.

ב-11:00 אחותי התקשרה ואמרה שאמא בהכנות לניתוח.

ב- 12:30 אבא אסף אותי. עזבתי את העניינים בבית ונסענו.

ישבנו מחוץ לחדר ניתוח. הניתוח הסתיים ב- 13:30.

אחרי כמעט שעה נתנו לנו להכנס אליה לחדר התאוששות.

עדכון: לא שבר בזרוע. ריסוק של הכתף. חיברו לה לוח מתכת וברגים.

היא נאנחה מכאב.

נתנו לה משכך כאבים רציני והיא נרדמה.

המשכנו לחכות בחוץ.

בערך ב- 17:00 עברנו איתה למחלקה.

היא היתה ערה-ישנה. מסוממת ממשככי כאבים.

דווקא היו לא מעט קטעים מצחיקים, אבל קשה לי להיזכר בהם כרגע.

ב-18:30 נסעתי עם אבא לקנות דברים הביתה בסופר בבילו.

התור בקופה לא נגמר.

הגענו הביתה אחרי 20:00.

סידור קניות.

כביסה.

בישול.

עכשיו בדרך למקלחת.

התקשרתי לאחותי לברר מה קורה מחר.

אני אקום ב-5:00. אקח את אבא לעבודה ואסע עם האוטו שלו לבית חולים להיות עם אמא עד 10:00 - 10:30.

משם לתל אביב. להביא את השמלה.

יום שהיה אמור להיות סוג של הפנינג חתונה (מדידה חוזרת של השמלה בנוכחות אחותי וחברות, קניית נעליים וסתם כיף)

יעשה תחת לחץ של זמן וכנראה בלי אחותי. היא רוצה להישאר עם אמא בבית חולים.

אני אחזור לבית החולים ואחר כך שוב הביתה - כביסות. נקיון. אוכל.

כשדיברתי עם אחותי בטלפון המתח והלחץ והבאסה מזה שדברים הולכים כל כך עקום הפכו לבכי.

ניתקתי את הטלפון ובכיתי ובכיתי.

אבא נלחץ.

אמר שנתמודד.

שאני לא אלחיץ את עצמי. שאני אעזוב את הסידורים בבית.

אבל אני לא יכולה.

כי אני הגדולה. ובאתי בשביל לעזור.

ויש כל כך הרבה מה לעשות.

ואני לא מספיקה.

ומרגיש שאני לא עושה מספיק. מרגיש ככה בעיני.

סוג של התבכיינות.

אם לא פה, אז איפה?...

ואולי זה רק כי היום הזה כל כך התיש אותי ומחר דברים יראו אחרת.

פ-ר-ו-פ-ו-ר-צ-י-ה

אמא אחרי הניתוח.

היא עברה אותו בשלום.

יש עוד 3 שבועות לחתונה.

גם אם הבית לא יהיה מצוחצח, אפשר לחיות בו.

תמיד אפשר לאלתר אוכל.

להביא את השמלה לא צריך להיות הפנינג.

ועדיין - כרגע זה כל כך מתסכל...

* התגובות בפוסט סקעת יזכו להתייחסות בהזדמנות אחרת. אחרי שהסבינה תאסוף את עצמה.