קצת הסבר על הפוסט של אתמול ומה שעבר עלי.

בגדול-יומתיש.

יום של חוסר הבנה.

העלבויות.

כעס עלי כי הרגשתי שאכלתי יותר מדי.

הרגשה של "סוף העולם" בגלל שני אנשים שהתרחקו מהטריטוריה שלי.

בכי שהתחיל אחרי הצהריים ונמשך עד הלילה.

יום של חצי כוס ריקה.

כמו שכתבתי-יומתיש.

הקושי הכי גדול היה מהעזיבה של האיש מהעבודה ומעבר הדירה של השליש השני.

שני אירועים שידעתי עליהם הרבה זמן מראש.

דיברתי עליהם. התכוננתי להם. ובכל זאת-כשהגיע רגע האמת חרדת הנטישה תפסה את מקומה במרכז העולם וצבעה את הכל בשחור.

האיש מהעבודה-כבר כתבתי עליו בימים האחרונים. אתמול אחרי שכתבתי את הפוסט הלכתי להגיד לו להתראות. כשהגיע תורי מול האיש הגדול עם העיניים הכל כך טובות, הרגשתי שהן כבר שם. פתאום התמלאתי פחד. אמנם עם הזמן צברתי בטחון בדברים שאני מכינה ל"בוס הגדול", אבל בכל ספק שהתעורר. התלבטות. חוסר אונים מול סוגיות חדשות - האיש העוזב היה שם. ופתאום-כשאמרתי לו להתראות הרגשתי כאילו לוקחים ממני משהו. ו"איך אני אסתדר בלעדיו?" "למי אני אבוא?" אני מכירה את האיש שיחליף אותו בזמן הקרוב, אבל אין בכלל מה להשוות. עם האיש העוזב עבדתי קרוב לשלוש שנים. ואין עוד כמוהו. "איך הוא הולך לי ככה פתאום?" "מי יבין אותי כמוהו?". הוא היה שילוב של עבודה ויחס חם. הוא נתן לי את הטלפון במקום החדש וחיבקתי אותו חיבוק חזק. כבר ביציאה מהחדר הן התחילו לזרום. המון מהן. תחושה של חוסר אונים ופחד מהעתיד...

הלכתי לחדר כושר.

כמעט שלוש שעות.

שעתיים ורבע על ההליכון.

להיפטר מהקלוריות המיותרות שאכלתי. שיעזבו אותי בשקט. שונאת אותן.

אם לא הרצון לסיים כבר את היום ההוא, בטח הייתי נשארת על ההליכון עד שסוגרים את החדר כושר.

סוג של אובססיביות. פחד מהקלוריות.

יצאתי מהחדר כושר חצי מאוששת.

ואז-

כשהתקרבתי לדירה ראיתי אותו מרחוק.

שליש שני (תמיר) מעמיס על הג'יפ את הדברים שלו.

נעצרתי לידו.

קצת דיברנו.

דיבור סתמי. "איך רזית" "אז אתה עוזב..."

"את נראית מאושרת" "אני ממש לא"

"תרגישי טוב" "כן. גם אתה"

ועליתי.

אפילו לא היה שם חיבוק של פרידה. סתם-להתראות.

בשבוע האחרון יצא לי לראות אותו לא מעט בחדר מדרגות.

אמרנו שנצא לאנשהוא בגלל העזיבה שלו, אבל אחרי שהוא כבר יעבור, כי יש לו מבחן יום לפני המעבר והרבה עבודה עם הדירה. נו טוב...

כשעליתי במדרגות הרגשתי אותן שוב מגיעות.

נאספות בשקט בשקט ו-אז הן החלו לזלוג.

כמו סכר ענק שפתחו אותו אחרי שנים של סגירה וכל המים מתפרצים החוצה ומציפים הכל.

מזמן לא בכיתי ככה...

בכי של שעות.

מליון תמונות של הקשר עם תמיר רצו לי בראש. רגעים טובים ורעים. הכל בבלגאן גדול: הפגישה הראשונה ברחוב. השיחה הראשונה בתחנת האוטובוס. הביקור הראשון בדירה. הפעם הראשונה. ואלו שאחר כך. הארוחה אצלנו בדירה בשבת. השיחות בינינו. הריב ביומולדת שלי. ההתרחקות. החזרה לדבר. הישיבה על המיטה שלי או שלו עם הסמירנוף. שלג על הגג. כל ה- sms-ים. החברות. הפגישות החטופות בחדר מדרגות. ההתקלות הראשונה בחברה שלו. העקיצות. הצחוקים.

ועכשיו - הוא ארז את עצמו. סוף של תקופה. ה"ילד" (שהיה) שלי מתרחק. אמנם נשאר בעיר, אבל כבר לא חצי קומה מעל. כבר לא ניפגש במקרה בחדר מדרגות. משהו נגמר...

אני כבר לא אוהבת אותו. בטח לא כמו פעם. משהו תמיד ישאר. אבל החלל הגדול פנוי כבר לאהבה חדשה. אמיתית. הדדית אם אפשר (-: ובכל זאת-היה לי מאוד עצוב אתמול עם העזיבה שלו. די בקלות איבדתי את הפרופורציות והייתי ב"סוף העולם".

שיחה עם האיש המלטף החזירה לי קצת את הפרופורציות. גרמה לי לנסות לראות את החצי המלא. התלבטתי אם לדבר איתו אתמול. הרגיש לי מוזר להגיד לו שאני עצובה גם בגלל שתמיר עוזב. אבל הוא היה הכי מבין. זה לא שיש משהו ביני לבין תמיר. מה שהיה כבר נגמר. נשארה שם "רק" איכפתיות-למי יותר ולמי פחות. שני אנשים עם עבר משותף לתקופה קצרה. אבל אני גרועה עם שינויים. מתקשה להיפרד מאנשים שהיו חלק מהחיים שלי. והוא הקשיב. והבין. וליטף דרך השפורפרת עם הקול והמילים. השיחה הסתיימה עם חיוך שלי. הוא אמנם הפך לבכי כשיצאתי למרפסת לנשום אויר. אבל אחר כך נכנסתי למיטה ונרדמתי מהר. התעוררתי באמצע הלילה ומה שעלה לי בראש זו השיחה איתו. הרגשתי תחושה רגועה שכזו וחזרתי לישון. קמתי עם ראש קצת כואב. כנראה בגלל כל הבכי של אתמול. אבל הרבה יותר רגועה.

חודש חדש.

יום חדש.

כשהנהג באוטובוס שאל אותי בהיסוס: "את מעל 18?", כבר חייכתי לגמרי.

יומחוייך לכם, סב...